מכתב מליבה של גננת: תניחו את המצלמות, תהיו פשוט נוכחות

אמהות יקרות ואהובות,

עוד מעט ניפגש כולנו באולם הקטן שלנו, מקושט בבלונים, בפרחים מנייר, ובהתרגשות גדולה שממלאת כל פינה. הילדות שלכן, הבוגרות שלי, כבר מתהלכות בגן עם מבט אחר בעיניים – מבט של מי שיודעות שהן עומדות לעלות כיתה, לגדול עוד צעד, לפרוש כנפיים.

אני זוכרת כל אחת מהן ביום הראשון. את היד הקטנה שנצמדה אליכן. את הדמעה שעמדה בקצה העין....
והנה, עברה שנה. שנה של חברות, של אותיות ראשונות, של שירים בבוקר, של ריבים קטנים ופיוסים גדולים. שנה שבה הן למדו לא רק לספור ולזהות צלילים, אלא גם להאמין בעצמן.

בבוקר המסיבה הן תעמודנה במקהלה. שורה אחת קצת עקומה, סרטים בשיער, לב פועם חזק. הן ישירו בקול מתוק, אולי מעט מהוסס, וינסו בתוך כל האורות למצוא דבר אחד ברור ויציב – אתכן.

המבט שלכן.

יש משהו שאני מבקשת לומר, בעדינות של מי שאוהבת מאוד את הילדות האלה: ברגעים האלה הן לא צריכות מצלמה שמופנית אליהן. הן צריכות עיניים שמביטות בהן. חיוך שמחזק אותן. מחיאת כפיים שמגיעה מהלב.

אנחנו דאגנו לצלמת שתתעד. וגם אם לא הייתה – די בתמונה אחת בתחילת הערב ובסופה, כדי לשמור לכם את הרגעים האלו למזכרת.

שניה לפני שאתן מטעימות את הסוללה ומתכננות סשן של צילומים תוך כדי המקהלה והמחזמר, עצורנה רגע להביט במציאות:

האם באמת תשבו שעות לצפות שוב ושוב במסיבה שהיתה? האם אחרי תקופה ההסרטות האלו לא נגנזות במקום בלתי ידוע?

את הרגעים שהילדות ציפו להן כל כך, לא יהיה ניתן להשיב, את ההתרגשות, המבט שלהן שמחפש אותכן - לא יהיה ניתן לשחזר.

אז מה אני מבקשת? פשוט תניחו למצלמה, שבו עם הפנים קדימה, הביטו בעיניכן, תהיו נוכחות, תשירו, תנופפו בידיים, תהיו כל כולכן נתונות לשמחה ולהתרגשות.

בסוף, אני בטוחה, תקחו איתכן בלב את הרגעים האלו לכל החיים, וכך גם הילדות המתוקות, תנצורנה לנצח את השותפות המלאה שלכן להשקעה המרגשת שלהן.

בהזדמנות זאת, תודה לכן על שנה נפלאה, בה למדתי ממכן ובעיקר מהילדות שלכן, מהי אהבה ללא תנאים, חברות ושאיפה להצליח ולגדול

רוב נחת לכולם!

הגננת נחמה.