כפיר, אריאל, שירי, עודד, מה אומרים השמים ביום כזה?

כולנו אפוסי כוחות, מסתכלים על התמונות והידיעות הזורמות בחדשות וממאנים לקבל את השבר.

שבור נשברנו, מול העובדות הקשות, המחשבות, הקולות, התחושות שאולי היו שם באותן דקות אחרונות...

מה אפשר לחשוב על הרג של אמא שנחטפה מביתה, עולל ופעוט? 

מה אפשר להבין מול איש מבוגר שחייו נלקחו בשבי? 

מה עוברות המשפחות המיטלטלות בין יגון לטרגדיה, כיצד הן יקומו להמשיך את חייהם?

אי אפשר להבין, אין למחשבות מנוח, הן אף פעם לא הכירו מציאות כזו, אף פעם לא לימדו אותנו להתמודד עם ימים קשים שכאלו.

וברגעים קשים שכאלו, כשעם ישראל כולו מתעטף ביגון

כשהלב שותת ורק רוצה להחריב, לנקום, לנתץ ולהעלים מן העולם את הרשע, את האכזריות המתהלכת סביבנו

רק אמונה אחת קטנה, מחזירה אותנו אל עצמנו

אמונה כי מי שבחר בהם, בחר דווקא בהם, מתוך שיקול נכון

אמונה שמה שקרה, הוא רק בהחלטתו של מלך אחד, בורא עולם, אב רחמן, שאיננו מבינים את מחשבותיו.

הסערה הזו, שהבוקר המטירה עלינו דמעות של תינוקות שנשבו

מספרת לנו כי יש שותף אחד בשמים, שרואה הכל, שומע, הוא ינקום את נקמתנו 

הוא רואה דמעות של פעוטות מתערבבות עם דמעותיה של אם אחת

הוא מחבק את האבא, את המשפחה הקרובה, את כל העם שלנו.

וינחם את עמנו בגאולה שלימה שעוד תגיע במהרה.

בלב מאוחד, נותר רק לחתום בתחינה לנחמה

"כאיש אשר אימו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו..."