כשהקשבתי ללב: אתמול, היום ומחר / תמר ג'יקובס

"ברוכים הבאים לעולם, אנשים צעירים"
ניחם אותנו הרב.

ישבנו בפארק, זוג צעיר.
כל כך רוצים…
רוצים להצליח את זה,
שיהיה ברווח.

אתה לומד תורה,
ואני נאבדת בעבודה חדשה, רחוקה מהבית,
בלי דרך חזרה.

"להקב"ה כל המפתחות", המשיך הרב בנחת.
ואני זוכרת את הדמעות,
את ההרגשה הזאת – שאין כלום, ויש הכל.

כל מה שלב יהודי צריך:
איש, בורא עולם, ואמונה אמיתית בפנים.

המסע הזה התחיל שם,
והייתה עוד דרך ארוכה לעבור.

באמת שניסיתי.
כל בוקר, כל יום.
גם כי לא הייתה ברירה,
וגם כי רציתי לנצח את זה.

מבחוץ – זו נראתה הזדמנות אמיתית לגדול.
עשיתי את הצעד הזה,
עזבתי עבודה,
כביכול התקדמתי.

אבל בפנים – זה אכל אותי.
עד שהצלחתי,
עד שקיבלתי את הכוח,
את התמיכה,
אפילו את הדחיפה.

הלוואי והייתי עוזבת קודם.
מאמינה לקול הקטן,
ולא מחכה לקולות הגדולים.

אבל בסוף עצרתי.
הצלחתי.
שחררתי.
תמכת.
שחררנו – אנחנו.

ומאז, ראינו רק טוב.

זה מדהים כמה עול אפשר להחזיק בחיים
וכמה לפעמים פשוט אפשר להניח,
להחליט שמשחררים,
מרפים,
להקשיב ללב.

כמה אסור לתת לקול האמיתי הזה ללכת לאיבוד,
וכמה לומדים מהדרך…

כמה חזקים אנחנו צריכים להיות פה בחיים,
וכמה מותר לנו גם להיראות — ולהיות — חלשים.

ועכשיו, אחרי שעבר קצת זמן,
והכל כבר התיישב בלב,
אפשר להרגיש את ההודיה.

מכירות את זה שאתן מרגישות
שד' למעלה מכיר אתכן הכי טוב?
זה בדיוק זה.

"ומה יהיה מחר?" שאלנו אותו, את הרב,
כמהים לתקווה,
והוא ענה:
"יהיה ילד ראשון,
ויבוא גם השני,
ובע"ה השלישי."

ולא ידענו אז כמה חסד ורחמים.

תודה לך אבאלה.