אל תחלמי, אני יכולה רק לחלום על שינה רצופה | חדוי גלבוע

מאז הבייבית השלישית שלי, ויתרתי על שינה. הבנתי שזה משהו בלתי מושג היא הרבה פחות רגועה משני הקודמים, רגישה יותר ומתעוררת הרבה בלילות.
אז ויתרתי
בבקרים אני קמה מותשת. לפעמים לא קמה - פשוט ערה ברצף...
יש בקרים שאני בוכה, כן בוכה מעייפות. והולכת לעבודה כי יש פרוייקט שצריך לסיים.

אני יושבת במשרד ומנסה להבין מאיפה עליי להתחיל את העבודה, אנשים מדברים אליי ואני עונה תשובות אימופלסיביות מה, חברה מהמשרד לצידי שואלת אם אני רוצה קפה ואני בלי לדבר הרבה, קמה ממקומי, שולפת כוס ומניחה אותה על השיש, ממתינה לקומקום שירתח, עוד רגע צריכה להתחיל פגישה, אני חייבת להתעורר.

אף אחד אל יכול באמת להבין מה עובר על גוף של אישה שצריכה לתפקד על 200 אחוז סוללה, שהכל ריק לה מבפנים, אם לא הלחץ על השכירות/משכנתא/אוכל לבית/תשלומי חשמל-מים -

היא היתה עכשיו כנראה סוגרת את עצמה בחדר עם פוך על הראש וטלפון כבוי - משלימה שעות שינה עד חזרת הילדים בצהריים

אבל לא, החיים לא מאפשרים לה (ולי) לישון, הם דוהרים, תובעניים ודורשים את שלהם, גם את השינה שלי שנבזזה על ידי עוללית קטנה שצריכה אותי ורק אותי בשעות הלילה.

אל תחשבו, אבא שלה גם הוא משתתף במשמרת, אבל איזו אמא יכולה לישון כשהיא שומעת את התינוקת שלה מתפלת בצרחות בידיים של אביה? כאבי שיניים, בטן, תולעים, אני כבר לא יודעת מה עוד נשאר שלא בדקנו, הילדה בוכה, נודניקית וזהו.

הפגישה מתחילה, אני אוספת את עצמי, מתכרבלת במעיל, הוא יתן לי משענת לשעה הקרובה.

מדברת, מאזינה, עונה, מקשיבה, הטלפון מאיר - מישהו מתקשר. אני מחשיכה את המסך, אחר כך.

הפגישה מסתיימת, זו המטפלת, אני עונה, היא מספרת שהילדה ישנה עמוק, כבר שעה, ושואלת אם להעיר אותה.

"אחר הצהריים אני חייבת להשלים שעות שינה, אז תעירי אותה עוד 5 דקות"... זה מה שאני מצליחה להסביר. הלב שלי נשרף על הקטנטונת העייפה שלי.

העיניים שלי שורפות גם הן.

צילום: shutterstock

מביטה במסך המחשב, שורת מיילים ממתינים לי, משימות מאירות לי באור אדום, ממתינות לביצוע

מישהו מוכן לספר להם שאני כבר כמה חודשים לא מתפקדת?

מישהו מוכן לבוא ולהחליף אותי?

להסביר אותי?

להרדים אותי?

לתת לי קצת שקט וכמה שעות שינה להתאפס?!

הדלת של המשרד נפתחת, המזכירה מגישה לי דף מודפס ומחייכת: "יש כאן כמה טעויות, את בטוחה שלזה התכוונת?!" היא מראה לי סיכום שאני בעצמי יצרתי אתמול, מתוך עייפות תהומית.  טעות נוראית.

אני מביטה בה, היא מביטה בי, שתינו מחייכת, אבל הלב שלי... בוכה.

אם מישהי מזדהה איתי, יש לך פתרון, אני כאן, בעיניים טרוטות, ממתינה לך...