ניכור הורי: "לפעמים אני מדמיינת אותך, חני שלי, משקיפה אל ביתנו, רוצה לפתוח את הדלת, להכנס"...

לפעמים אני יושבת לי בערב, על הספה הישנה בסלון, וחושבת עלייך, חני שלנו.

במיוחד כשהחדר שקט, ואין אף אחד חוץ ממני ומסבא שלך בבית, אני מרגישה איך הלב מתמלא בגעגוע. הימים הפכו שקטים, אך לא שקט נעים; זהו שקט של זכרונות ועצבות שמציפים כל פינה.

אני מדמיינת אותך לפעמים ילדה, פותחת את ארון הצעצועים, לוקחת משקפת צבעונית מתנה שקיבלת מאיתנו פעם לימי הולדת בגיל 3 ומציצה מבעד לחלון. אני מדמיינת שאת עומדת בביתכם הרחוק ומביטה לכיווננו, רוצה לראות מה שלומנו, אולי את מתגעגעת? ככה אני רוצה להאמין לפעמים.

היו ימים שגם לנו היה חלק עיקרי בחיים שלך. הכנת איתי עוגיות, רצת עם סבא בגינה, סיפרת לנו סודות קטנים שהיו נכנסים ללב. אני זוכרת כל פרט: את הצחוק שלך ברגעים הכי פשוטים, את הפרצוף המתחנן שלך כשרצית שנכין יחד עוגה ואת טיולי השופינג שלנו יחד, פעם גלידה, פעם נעליים יפות, לפעמים סתם מתנות קטנות ב'הכל בשקל'.

אבל השנים התגלגלו, ודברים השתנו, לא הכל במילים, הרבה ברמיזות ואפילו בשתיקה. פתאום משהו התרחק, היו כעסים, ושתיקות וביקורים שהולכים ומתמעטים, ואז מתפספסים. ויום אחד, כמעט מבלי ששמנו לב, פשוט הפסקנו לראות אותך ולשמוע ממך.

רצינו לדעת מה שלומך, לדעת שאת בסדר. ניסינו, התקשרנו, שלחנו הודעות, שלחנו אפילו מתנות ליום הולדת. לפעמים היה מענה קצר, אמרו שאת לא בבית ולא יכולה לדבר, אחר כך הפסיקו לענות לנו בכלל. לא העזנו אף פעם להגיע ולדפוק על הדלת. אולי טעינו? אולי היינו צריכים ליזום יותר ולא לוותר עליכם, עלייך?!

בלילות, כשאני לא מצליחה להירדם, אני תוהה מה קורה אצלך בלב? האם את עצמך רוצה להיות איתנו בקשר? אולי ההורים שלך מתחרטים על הנתק הזה ורק לא יודעים איך לרדת מהעץ? אני יודעת שהם אנשים גדולים, ועם כל הגעגוע, הם בחרו בניתוק. אבל את? האם היה לך צד לבחור? איפה הלב שלך מונח בסנטואציה הזו?

היום יש לך גם אח קטן, אבל הוא אפילו לא יודע ולא מכיר בקיומנו.

אני רוצה שתדעי, חני יקרה שלנו, שאת חסרה לנו כל כך. סבא שלך יושב לפעמים על המרפסת, מסתכל לכיוון הרחוב בתקווה לראות אותך פתאום, לבד או עם ההורים שלך. הוא אומר לי בשקט: "חני כבר בת 9, היא יודעת להרים טלפון, אולי מחר היא תתקשר?" אני עונה "הלוואי".

לפעמים אני חושבת שאם היית יכולה לרגע להבין כמה הלב שלנו פתוח אלייך, כמה הדלת נשארה פתוחה בשבילך, לעולם - היית עושה את הצעד ומתקשרת, אפילו רק לומר שלום. חשוב לי שתזכרי, ילדה שלנו, שהאהבה שלנו לא נגמרת, גם אם עכשיו אנחנו רחוקים. אני מדמיינת אותך, לפעמים עם המשקפת, אולי מחפשת אותנו מחדש. אני מחכה ליום שבו תחליטי שאת רוצה לראות אותנו, להביט בנו מקרוב, עם העיניים שלך, אלו שתמיד דמעתי מולן מרוב אהבה, אלו שאני כל כך מתגעגעת אליהן עכשיו.

ואני כאן, תמיד, עם עוגיות בתנור, והחיבוק שתמיד חיכה לך.