עם כל הכבוד לסמינרים: שימו לב אל הנשמה | מכתב מאם כאובה

הלב שלנו ההורים המשפחה המורות והחברות שותת דם.
שפיכות הדמים בשנת 2025 הגיעה רחוק, היא אצלינו, בתוכינו, בתוך העם היפה הזה.
אני כאמא פונה למערכת קול כבודה, כאובה כשרק הסידור והכרית מכילים את הדמעות שלי.

בבוקר אני ממהרת לעבודה, החיים ממשיכים ואני חייבת לתפקד ולנהל בית ומשפחה.
אבל יודעת, שהנשמה של הבת שלי נשרפת. כאובה. שבורה.

היא בבית כבר 5 חודשים.
כן.

ילדה טובה כמו בסיפורים, אבל מה? סבתא שלה נולדה בארץ ''הלא נכונה''.
ביתי האהובה אולי לא הכי מוצלחת לימודית, אבל המידות האצילות והצניעות (!!) הם משהו שאין שני לו.

הכאב הגדול הזה - מנת חלקם של עוד משפחות אני יודעת, ומקווה מאוד שלא יתווספו בקיץ הקרוב משפחות נוספות.

חברות, שכנות תזכרו גם את מי שלא יושבת בספסל הלימודים.
מקבלי החלטות - אל תראו אותן כעוד רשומה, כמספר, כאחוז.

זו נשמה טהורה שזקוקה למסגרת.

אני מתביישת בימים כאלו לשמוע מחברות שרושמות את בנותיהן לסמינרים, ''נראה אם לא יתקבלו יותר מידי ספרדיות''

אין בושה!!!!

זוהי שפיכות דמים, השפלה, עלבון, ולבסוף נשמה טהורה שנופלת למידרון.

ולהורים היקרים שיקבלו סירוב, יש לי טיפ בשבילכם: אל תתפתו ל''מה יגידו'' תתנו לבת שלכם מה שמתאים לה, תכירו במציאות האיומה הזו. תלחמו אבל תכירו בניצחון אחר כזה שאומר לבת שלכם: "זה מה שה' רוצה, זה הכי טוב עבורך, אנחנו כאן איתך רואים את מי שאת ומאמינים שתצמחי מכאן''.

אני כמעט הפסדתי את הרכבת - סירבתי בתוקף לכל הצעה של סמינר ''קטן פחות נחשב'' הבת שלי משלמת מחיר כבד.
אני וכל המשפחה לא באמת מתפקדים, הנשמה כואבת.

מאמינה שעוד יגיעו אלינו ימים טובים, שנמצא את המקום בו תוכל לגדול עם חיבוק עוטף והכרה אמיתית ביופי הפנימי שלה, בזה שהיא אהובה לפני ה', ובינתיים, מתפללת לישועת השם. מאמינה שהכל ממנו לטובה, מחבקת את הכאב והעלבון ומנסה להתאושש, ולחזק את ביתי.

קוראת לכן מכאן, אימהות, השמיעו את קולכן, אל תתנו לשיקולים בלתי הגיוניים לנהל את חיינו,

ולכן צוותי הסמינרים, לכם האמונים על שיבוץ הבנות, איפה אתם? ספרו לנו מעט מהשיקולים שלכם, סברו נא את אוזנינו בהבנה, מהם 'שיקולי מקום במוסד' האמיתיים העומדים לפניכם.

מחכה לאמת שתצא לאור, ולאוויר לנשום, בלי עוד כאב.

אמא של נערה מקסימה וצדיקה, אחת מני מאות, בלתי משובצות.