עלה המוות בחלוננו.
הטלטלה והתחושות שמורגשות באויר היא כמו אחרי פיגוע המוני.
ככל שאני משוחחת ומקשיבה לעוד אנשים אני חושבת שכולם פשוט נעים בין חמשת שלבי האבל- או שהם נמצאים באחד השלבים ביתר שאת או שהם עצמם נעים על הרצף הכואב.
הכחשה- הלם, ניתוק, זה לא קרה, לא יכול להיות.
התמקחות- אולי זה רק כך, אולי אפשר להסתכל על זה אחרת.
כעס- וואו, כמה כעס. רמות הזעם שמתפרצות הן בלתי נתפסות.
דיכאון- תחושות כאב, חידלון, מצוקה, וסימני פוסט טראומה מובהקים.
השלמה- אולי קצת, קצת מידי.
המשותף לכולנו בימים האחרונים הוא פשוט תחושה של אובדן.
אובדן של צלם אנוש, אובדן של תום, אובדן של אמון, אובדן שליטה, ואובדן של תחושת ביטחון וסדר.
אובדן של סיפור עם התחלה, אמצע וסוף טוב.
אמרה לי פעם משהי חכמה, שכשמישהו מוכר מת, הוא מעיר לך בתוך הלב את כל המתים שהכרת.
זה כבר לא הסיפור הספציפי עכשיו. כולנו ביחד נזרקנו בבת אחת לתוך עוררות יתר של דברים שאיבדנו והתערערנו בהם בדרך של חיינו. וזה קשה לנשיאה, מבלבל, מציף, מכעיס, מתיש ובעיקר לא מסכים להרפות.
ההגנות הרגילות שלנו, הדרכים המוכרות בהן אנחנו בדרך כלל מתמודדים עם אתגרים, לא מצליחות הפעם לעשות את תפקידן. הכל קורס מול הארוע הנוראי הזה, ההתפתחויות שלו, והדיסוננסים המורכבים שהוא מאתגר אותנו בו.
אז כמו באבל אמיתי, אני רוצה להציע לכולנו פשוט להיות בתוך זה עכשיו. לא לפחד ממה שמציף, מהפחד עצמו, מהזעם, הדיכאון או כל סער אחר. למצוא דרכים להקל על עצמנו ולשחרר את הפקעת הזו שבפנים, לדבר, לכתוב, לדון, לצעוק. זה בסדר.
אי אפשר למהר את התהליך, אין מקל קסם שיזרז את השלבים או יעביר אותנו בבת אחת לסוף העלילה. אנחנו באמצע דרך מלאה תחושה קולקטיבית של אובדן.
ואולי אלו מילים שיש בהם נחמה. כי אנחנו קולקטיב ענק, ואנחנו ביחד בתוך זה. אמנם כל אחד בקצב הצעידה שלו, בסיבולת הלב שלו, בסיפור חייו הייחודי לו, ובהגנות שהוא רכש במשך חייו.
אך עדיין יחד.
ביחד נחזיק את האובדן המורכב הזה. נשהה בתוך התחושות הקשות של המוות והרוע הבלתי ניתנים להכלה, ומאידך נביט מסביב ונחתור להרגיש גם את החיים והטוב שיש עוד בעולם.
בתוך התפכחות יש אמנם תחושות של דיכאון וחוסר אונים, אך היא גם מהווה כר לתקווה, צמיחה והתפתחות של חיים.
אני מרגישה משהו באויר. מבעד לכאב יש מן עקצוץ של מתח, דריכות ואפילו סקרנות לראות לאן כל זה ייקח אותנו. תחושה של מאורע היסטורי, משנה סדרים, מכונן.
אז בואו ביחד, זה לא הזמן למלחמות אחים, ניקח חלק בדבר הזה שקורה עכשיו.
ביחד, כל אחד מאיתנו ללא יוצא מן הכלל, בדיוק במקום ובשלב שבו הוא נמצא- נחשוב כיצד נפעל וניקח צעד אחד של בחירה והשפעה של טוב וחיים.
ולא נוסיף לדאבה עוד.
לצערינו את המוות של נפגעת זכרה לברכה כבר לא נוכל למנוע , ואת המוות של התמימות של ילדינו לא נוכל להחיות. הם חיים בתוך טרגדיה הלכתית ומוסרית שבה איש חינוך וסופר מוערך נחשד בפגיעות ולבסוף בחר לשלוח יד בנפשו בראש כל חוצות .
בואו נמנע יחד את האסון הבא, לא נשתיק לא נכחיש נהיה שם נכאב ונטפל כדי שנוכל להמשיך לחיות בבטחון. והוא לא יהיה אם נמשיך להכחיש עוולות.
הכותבת חנה אירם- מנכ"לית "באשר תלכי"
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: