ראש השנה עמוס מחשבות ותובנות עבר עלי.
זו פעם ראשונה שאני מתפללת לבדי בבית הכנסת.
ביתי הגדולה בת ה 18 איננה איתי.
היא רחוקה מכאן. בכל מובן אפשרי ולא מהסיבות
שהייתי מאחלת לעצמי.
כאמא, תמיד הייתי דאגנית במיוחד.
רציתי לדעת שהילדים בסדר, שהם מרגישים טוב, שטוב להם,
מתי הם יוצאים מתי הם חוזרים. רציתי להרגיש בשליטה.
המצב עם הבת שלי, מעמת אותי עם הקצה השני:
הצורך לשחרר. לאפשר מרחב נשימה. לה ולעצמי.
מרחב שמאפשר גדילה, צמיחה וסליחה.
כשנכנסה השנה ואיתה השמיטה,
רציתי לאמץ אותה קרוב לליבי ולומר לה
"אה, סוף סוף הגעת, שמיטה שלי".
השנה אני בוחרת לשמור שמיטה במלא מובן המילה.
לא רק במובן של הירקות בצלחת,
אלא לשמוט את הקרקע הכל כך "בטוחה" שניצבתי עליה,
הקרקע שנטעה בי תחושת בטחון שאני יודעת
איך לגדל, ואיך לשמור ואיך לטפח,
ובא הנסיון הזה ולימד אותי שאני לא באמת שולטת.
לא חכמה, לא יודעת.
עלי להתחיל מהתחלה ולתת לה' ללמד אותי
איך עושים את זה בלי מאמץ. בלי כח. בלי שליטה.
רק עם תפילה- לגדל ולגדול בשמיטה.
שליטה ושמיטה הן מילים עוקבות.
בשליטה יש את האות ל' שהיא אות שייכות: בשביל, ל.....
כולנו אוהבים שליטה: כדי להרגיש אהובים, להרגיש שייכים,
להרגיש בטוחים, להרגיש חזקים.
אצל כל אחת מאתנו זה בא לידי ביטוי באופן שונה:
יש אחת שחייבת שהבית יהיה מטוקטק,
זה נותן לה הרגשת שליטה במצב.
יש אחת שחייבת לשלוט בחשבון הבנק
ולדעת מה קורה עם כל שקל, זו שליטה כלכלית.
יש אחת שחייבת לדעת מה אמרו עליה מי אמר ומה,
ודואגות לנראות שלהן כל הזמן- זו שליטה בתדמית.
ויש ששולטות בבעל וצריכות לדעת מה הוא עושה כל הזמן,
מחנכות אותו, מתקנות אותו ובוכות על שהן מאבדות אותו
כי הן מנסות לשלוט בהרגשת השייכות שלהן.
ותמיד יגיע השלב הזה, שמה שזה לא יהיה- נשמט.
מגלים שהילד בורח מקשר,
שהכסף נזל לכיוון לא צפוי,
שהתדמית כבר לא משחקת,
כי מה לעשות, הגיל עושה את שלו,
שמישהו אמר עלינו משהו נוראי
ואין לנו שליטה על המחשבות של אנשים,
שאחד הילדים בועט או מורד או עושה בושות,
כל מיני הפתעות ממש לא נעימות
שקורות לכל אחת מאתנו, בסגנון זה או אחר
באיזשהו שלב בחיים.
ואז מגיע השיעור הגדול מכולם. שיעור השמיטה.
בשמיטה בשונה משליטה, יש את האות מ'.
האות מ' מסמלת 40:
ארבעים סאה של מים,
40 יום ו-40 לילה שמשה עלה למרום כדי להוריד את התורה,
40 שנות מדבר שהובילו לכניסה לארץ ישראל.
מדבר (רוח), מים, שמים. רק חסרה האדמה.
השמיטה, שמיטת האדמה,
לא יכולה לחול במקום כה מרומם כמו הר סיני,
או במדבר בו היו עמוד הענן והאש,
היא לא חלה בחו"ל עם כל הנוחות שלה,
היא לא חלה בתוך התפשטות החומר של מי המקוה.
היא חלה בארציות של היום יום. בדברים שנמצאים באדמה:
הזרעים, ההשקיה, הפרות, ההשקעה, היום יום, הדאגות.
כי הפחד הגדול מכולם, הוא לשמוט. לשחרר אחיזה.
אם אני לא אשמור, מי ישמור?
ואם אני לא אעבד, מי יעבד?
ואם אני לא אזרע, איך יהיה?
ואם אני לא אשקה, מה יהיה?
הפחד הגדול מכולם הוא לגלות מי נהיה, ללא כל זה.
והשנה אני מבקשת לצאת למסע הזה, ולגלות מה קורה
כשמשחררים אחיזה. כששומטים בשמיטה.
תפילתי הגדולה בראש השנה הייתה בקשה להישען, לשחרר,
לדעת בוודאות שה' מוביל, זורע, מגדל,
כל שנותר לנו זה לשחרר ולהתפלל.
תגובות לכותבת ניתן לשלוח במייל:shmitaacheret@gmail.com
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: