הערה: חשוב לציין שמה שאני כותבת לא קשור אלי, לא באתי לספר על עצמי, אלא המטרה היא לבחון את החשיבה שלי, ולשתף מתוך מחשבה שאולי עוד אנשים מתמודדים עם הנושא)
לא יודעת איך הם שאר האנשים, אני נותנת יחס מאוד משמעותי, בתוכי, לסובבים אותי, כערך מוסרי.
כן, כדי לחיות בשלום עם עצמי, אני נותנת יחס בתוכי לאנשים כאילו הם אני, זה לפעמים גם מתבטא בחוץ אבל זו עבודה מול עצמי.
הבעיה שאני בהלקאה עצמית תמידית אם התנהלתי באופן אגואיסטי יוצא דופן. ויוצא לי להתנהל כך.
לאחרונה אני חושבת אם זה נכון.
כי יש לי צורך מאוד חזק להרגיש שרק אני קיימת ואני דוחה את הצורך הזה כי הוא לא מוסרי, כי אני חושבת שכולם צריכים מקום בתוכי.
אבל אולי זה לא נכון.
אולי אני כן צריכה למלא את עצמי רק בעצמי באופן מלא ובסיסי.
זה לא אומר שבאופן חיצוני אהיה אדם אגואיסטי, אלא זה אומר להתחיל להקשיב לעצמי ולהסכים שיש לי מקום מרכזי ובלעדי בתוכי.
כאילו, כבודם של אנשים במקומם מונח, ולא במקומי.
זו שאלה טובה אם כך ראוי, כי זה לא כתוב בשום מקום.
זה אני מול עצמי.
עד כמה עלי לתת מקום לעולם, בתוכי?
ועד כמה לתת לעצמי מקום?
לחזור לעצמי באופן מלא זה אומר להסכים עם זה שאני קיימת, שהחזון שלי קיים, שמותר לי להעריך את עצמי באופן מלא. מותר לי לחשוב על עצמי, להעריך את עצמי.
לא לחשוב שאני לוקחת משהו מהעולם.
ולא לתת לעולם לקחת ממני משהו.
זה אומר להצליח לחיות בהרמוניה עם עצמי, ומתוך כך עם הסביבה ועם העולם.
זה אומר לסמוך על עצמי באופן מלא.
מה דעתכם?
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: