הלב שלנו בידיים שלהן, אולי זה הזמן להוקיר תודה למטפלות ולגננות

היום, התחושה שעולה בי כאמא ששמה לפני 20 שנה את בנה הבכור בפעוטון כשליבה פועם בעוז ודמעות ממלאות את עיניה, והיום 'יודעת' לזהות מקומות איכותיים יותר או פחות בטיפול בעולליה -

זה שחייב להדהד בנו קריאה עמוקה יותר.

שהמטפלות הללו, שעושות עבודת קודש, הן בנות אדם. הן מתמודדות עם שחיקה אדירה, עם אחריות עצומה, לעיתים קרובות בתנאים לא הולמים (גם אם המעון שהן עובדות בהן הוא תחת התמ"ת או גוף מדיני אחר), בשכר נמוך ובהערכה חברתית שאינה תמיד פרופורציונלית לחשיבות עבודתן.

ניסיתן פעם לחשוב - איך אפשר לצפות מהן לתפקד במיטבן, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, עם עשרות פעוטות תובעניים, כשהן עצמן מותשות, מתוסכלות, ואולי חסרות תמיכה?

תפקידנו כהורים אינו מסתיים בשער המעון, הוא מתחיל שם. עלינו גםלהכיר תודה במילים, וגם לפעול. לדרוש תנאים טובים יותר עבור המטפלות, לדרוש תקנים ראויים, הכשרה מתאימה, שכר הוגן. עלינו להסתכל להן בעיניים, לשאול לשלומן, להציע עזרה קטנה כשניתן, ולהיות שותפים פעילים בשיח על שיפור המעונות. כי כשאנחנו דואגים למטפלות, אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים שלנו. אנחנו מאפשרים להן להעניק את המיטב, להיות נוכחות באמת, ולשמור על החיוך הזה שכל כך חשוב לעולמם של הקטנטנים.

אני רוצה להאמין שמהכאב הזה תצמח גם תקווה. תקווה לחברה שתעריך ותכבד את אלו שאחראיות על הדור הבא. תקווה למעונות בטוחים, מטפלות מרוצות, וילדים פורחים.

ט"ו בשבט מתקרב, האם חשבת על מתנה קטנה להעניק למטפלת של התינוק שלך? למנהלת המעון שעובד סביב השעון כדי שהכל יעבוד על הצד הכי טוב? הנה הזדמנות נהדרת להעניק להן שוקולד טוב, קרם, בושם נעים, מפה יפה או סט מצעים - כל משפחה לפי היכולת שלה. ואולי אפילו היום, להעניק להן 'חיבוק' רגשי, עקב המקרה הקשה שכל מטפלת לא היתה רוצה לחוות בחלומות הזוועתיים ביותר שלה.

שנזכור תמיד, שמאחורי כל עריסה, עומד אדם שצריך את התמיכה, ההערכה והיחס האנושי ביותר. הלב שלנו בידיים שלהן, ובאחריותנו לוודא שהידיים הללו חזקות, בטוחות ומוערכות.