היא יושבת מול המחשב ומרגישה שמשהו תקוע. כבר חודשים שהעבודה שלה מונוטונית, אותם דוחות, אותן משימות טכניות. בכל פעם שהיא מנסה לברר על פרויקטים חדשים או לבקש אחריות נוספת, הבוסית מחייכת בנימוס ואומרת: “אני עמוסה עכשיו, נדבר בהמשך.” ההמשך הזה לא מגיע.
בינתיים, היא רואה איך עם עובדות אחרות מתקיימות ישיבות סגורות, שיתופי פעולה, רעיונות שמתפתחים. במסדרון היא שומעת רסיסי שיחות על יוזמות חדשות. אצלה – שקט. התחושה היא שלא מספרים לה הכול. אולי יש משהו שהיא לא יודעת? אולי נעשתה החלטה מאחורי הקלעים? כשהיא מנסה לשאול בעדינות, היא מקבלת תשובות חמקמקות ולא ברורות.
מצד אחד, היא חושבת לעצמה: אולי עדיף לא לפתוח את זה. אולי הבוסית באמת עמוסה. אולי עימות רק יסמן אותה כבעייתית או כמתלוננת. יש קול פנימי שאומר לה לשמור על פרופיל נמוך, לעשות את מה שמבקשים ממנה, לא להיכנס לפוליטיקה ארגונית. הרי מקום עבודה הוא גם עניין של יחסי כוחות, והיא לא רוצה לסכן את המעמד שלה.
מצד שני, קשה לה להתעלם מהתחושה שמשהו לא הוגן קורה. היא רוצה להתקדם, להתפתח, להרגיש משמעותית. אם לא תשאל ולא תבקש הבהרות, מי יעשה זאת במקומה?
הדעות בעד ונגד (ונשמח לדעה שלכן בתגובות!)
"לא כל תחושת אי־נוחות מחייבת עימות ישיר, במיוחד במקום עבודה". סוברת חני ישר, סמנכ"לית חברת הפקות. "מקום עבודה הוא זירה עדינה של יחסי כוחות, פוליטיקה ושיקולים שלא תמיד גלויים לעובדים. אם הבוסית משדרת שהיא עסוקה, גם אם התחושה היא שיש כאן התחמקות – ייתכן שעימות חזיתי רק יחריף את המצב.
לדעתה, גישה של “ראש קטן” אינה בהכרח חולשה אלא אסטרטגיה. במקום להציב את הבוסית בפינה ולדרוש הסברים, אפשר להמשיך לבצע את המשימות הקיימות במקצועיות, לשמור על יחסים קורקטיים, ולחכות להזדמנות מתאימה יותר. עימות ישיר עלול לגרום לבוסית לחוש מותקפת, במיוחד אם היא אכן לחוצה או עמוסה, ואז הסיכוי לשיתוף פעולה עתידי עלול להיפגע.
"לא תמיד נוכל לשנות את המציאות הארגונית. אם הבוסית בוחרת לקדם אחרות או לעבוד איתן בצמוד, ייתכן שזה נובע משיקולים מערכתיים, התאמה מקצועית או כימיה אישית. פתיחת הנושא באופן ישיר עלולה להיתפס כהאשמה או קנאה, גם אם הכוונה עניינית לחלוטין.
"אני ממליצה לזרום עם המצב, לצבור ניסיון בשקט, לחפש הזדמנויות להראות יוזמה בלי להיכנס לעימות, ואולי במקביל לבחון אופציות עתידיות בתוך הארגון או מחוצה לו. שמירה על תדמית יציבה ושקטה עדיפה על מהלך שעלול לסכן את המעמד הקיים. לפעמים, היא תאמר, חוכמה מקצועית היא לדעת מתי לדבר – ומתי פשוט לעבוד".
מן העבר השני, אורטל, מורה בצוות ותיק ורכזת חברתית בבית הספר בשנים האחרונות סוברת שלא נכון לשתוק כשמרגישים שמורחים אותנו.
"תקשורת פתוחה היא לא עימות – אלא כלי עבודה בסיסי. אם יש תחושה של חוסר שקיפות או התעלמות, התעלמות חזרה ו'ראש קטן' רק מעמיקים את הפער.
"כשבוסית משדרת עסוקה באופן קבוע, אך בפועל מקדמת שיתופי פעולה עם אחרות, יש מקום לשיחה ברורה ומכבדת. לא כהאשמה, אלא כהבהרה מקצועית: מה מצופה ממני? איך אני יכולה להתפתח? אילו פרויקטים עתידיים עומדים על הפרק? שתיקה עלולה להתפרש כחוסר שאיפה או כחוסר עניין, ובטווח הארוך לפגוע דווקא במי שבוחרת “לזרום”.
"עובדת אחראית היא לא מי שמקטינה את עצמה כדי לשמור על שקט תעשייתי, אלא מי שלוקחת אחריות על הקריירה שלה. אם משהו מרגיש לא הוגן או לא ברור, ראוי להציף זאת באופן ענייני. לעיתים המנהלת כלל לא מודעת לתחושה שנוצרה, ושיחה ישירה יכולה לפתוח דלת לשינוי חיובי.
" שחיקה פנימית. תחושת פספוס, קיפוח או חוסר הערכה עלולה להצטבר לתסכול שקט. במקום לשמור בבטן, עדיף ליזום פגישה מסודרת, להציג רצון להתפתח ולבקש משוב ברור. גם אם התשובה לא תהיה מספקת, לפחות התמונה תהיה בהירה יותר.
"אומץ מקצועי אינו חוצפה – אלא כבוד עצמי. מי שלא מבקשת מקום ליד השולחן, מסתכנת בכך שלא יפנו לה כיסא".
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: