איך את רוצה את החיוך שלך?

על ספסל אחד בתחנת האוטובוס הן ישבו שלושתן.

אחת בגיל הזהב

אחת בגיל הנחושת, אם תרצו (גיל האמהות העייפה)

ואחת ישבה בעגלה. מוצץ תחוב לפיה.

על פני האישה בגיל הזהב נסוך היה חיוך רגוע. חיוך מבחין בחינם של ילדים. 

ועל פני האישה בגיל האימהות העייפה, נוצר קו זוויתי למחצה. לא יודעת לאיזה כיוון. בכל מקרה הוא לא היה חיוך רגוע. האוטובוס שלא הגיע הלחיץ אותה. הילדה הצרחנית שהמוצץ נתחב לפיה הלחיצה אותה. המחשבות על ארוחת הצהריים שעוד איננה, הלחיצו אותה אולי. ועוד הרבה מאוד דברים, שמטבעם של החיים, מלחיצים. כי אין לנו שום מושג איך נצליח להשיג אותם על בטוח...

הסתכלתי על שתי הנשים האלו וחייכתי לי.

כי גם אני אישה בגיל האימהות העייפה. קרי, שלושה ילדים קטנים וצפופים, תודה לה'. 

וגם אותי, כמעט בכל הזדמנות תוקפות מחשבות על העתיד שעוד לא עשיתי. ומתלוות אליו רגשות אשמה נצחיות. "עוד לא תליתי כביסה, עוד לא הכנתי ארוחה, עוד לא שטפתי את הרצפה, עוד לא פיניתי קליפות מפרי האתמול אל האשפה..." 

אבל החיוך ההוא, של הסבתא מהתחנה, צפן סוד. ואני רציתי מאוד לדעת מהו. רציתי ממש לשאול אותה...

האם אגמל מהם יום אחד, מרגשות האשמה שמזנבות אחרי תמיד?

האם המטלות האינסופיות של הבית יסתיימו?

האם אהיה חופשיה אז?

האם הילדים יגדלו בסוף, או שמא יישארו תלותיים בי לנצח?

האם אצליח לחייך כמוה, כשלפי עוד שיניי המקוריות?

האוטובוס שלי חלף מהר על פני התחנה והסבתא הטובה לא עלתה עליו לצערי. היא נשארה לה בתחנה ואולי היא עדיין מחייכת..

השאלות שלי לא זכו למענה שלה, ואולי גם לא היה לה כזה בשבילי.

אז הן נשארו לי מנקרות מבפנים, מחכות למענה פנימי ואמיתי שלי.

ורק שלי.

כי אף אחד לא יוכל לבחור במקומי, אם לחייך עכשיו או עם שיניים תותבות.