מרגש: נשארתי אחרונה בתחנה וקר לי/ רבקה שוהם

אני בת 30 היום (מזל טוב) ומרגישה שזה דורש כתבה וצילומים כמו כל אר"ן (יש מצב לבוק על חשבון המערכת?).
כן. זו ממש טרגדיה ואין מנחם לה. יש לא מעט נפגעי טראומה סביב, אבל אוף, זה יעבור להם. העולם התרגל. הייתי מעדיפה  שכולם לא ינשמו זמן אבל מסתבר שהעולם קצת התייאש בשבילי וכבר מזמן לא מוזר להם שאני רווקה.
"לא מוזר" ברמה כזו שכשאני אתארס בעזרת ה', אנשים יתפעלו מהכוח האלוקי המדהים ש"מאשפות ירים אביון... להושיבי עם נדיבי עמו…" וככה יעקבו אחרי עד שאגיע לבחינת "אם הבנים שמחה" וינוחו על משכבם. 

אנשים חמודים. באמת. אני אוהבת אותם. נראה לי שהם משקפים את ההתנהגות שלי בגלגול הקודם.

אז החלטתי שכמו בכל טרגדיה שמזמינה התייחסות עיתונאית גם פה ראוי לשתף את העם ולתת במה לנפגע הראשי -  קרי אני - לשחרר את התחושות שהוא - אני - חווה ולו רק בשביל לעורר את העם לקרבת אלוקים מדהימה מהסוג שמושתת על  הודאה להשם "שלא עשני רווקה..." .

לא באמת. אולי עכשיו כולם דווקא יקנאו ברווקות המיוחסות?!

אז כדי לקצר תהליכים החלטתי לעשות הסבת מקצוע יומית לתפקידים בכירים של כתבת ומראיינת לגיל הרך (לבב) ולשאול את עצמי איך זה מרגיש לי.

אז נתחיל בזה שאני בכלל לא בהלם שהגעתי לגיל 30, הזמן לא ברח לי בכלל. במשך עשר שנים אני חווה שידוכים ברמה יומיומית, מנסה כל מיני סגנונות ורוצה כל כך להתחתן עם השתדלות רוחנית, רגשית וכלכלית, אבל הקב"ה רצה אחרת. לטובתי.  

אז כן. זה נורא מרגש. מרגש להבין שאני זאת שנבחרתי לניסיון האדיר הזה ומשתדלת לעמוד בו בגבורה. נופלת וקמה ולא מתייאשת. עוד יום ועוד חודש עוד שנה ועשור. זה מעורר התפעלות. 

תחשבו שאני כל הזמן בעמדת המתנה. אני כל הזמן מחכה. אם נפשט את זה להמתנה מוכרת, זה כמו לחכות בתחנה לאוטובוס שעות ארוכות כל כך והוא לא מגיע. ולראות את התחנה מתרוקנת וכל אחד עולה לאוטובוס שלו. נהיה מאוחר ואת כבר דואגת, עייפה ומפספסת כל מיני דברים שרצית להספיק וכבר לא בטוחה שאת בכיוון, ולמרות הכול מאמינה בו ובוטחת ברוב טובו ואהבתו הרבה. 

כן. אני מרגישה שהוא מחזיק לי את היד ובוכה איתי בתחנה. לפעמים חשוך וקר כל כך, קיפאון וחוסר תחושה ולפעמים הרבה כעס ואכזבה אבל הוא לגמרי איתי. תמיד. מבין את התחושות שלי ועוטף אותי בדאגה. עושה הכול כדי להמתיק לי את ההמתנה . הוא תמיד מבטיח לי שאני לא מפספסת כלום בזמן ההמתנה. כלום. אני רק מרוויחה מזה והמון.

אני יודעת שהוא רואה את האוטובוס מרחוק . האוטובוס חדש ואיכותי, הוא לא נתקע בדרך ולא טעה בכיוון הוא פשוט נוסע בקצב שהכתיבו לו מלמעלה.

בכנות. היום קצת חשוך לי בתחנה. גלות הנפש. שוב אני בוכה והוא בוכה איתי. יורד גשם. חזק. אבל מחר יפציע שחר ויזניק אותי למקומות נפלאים כי הקב"ה לא מוותר עלי. אני כועסת, זועמת ומתפרקת והוא מחזיק את הקשר חזק ונותן לי כוח. הוא מאמין לי שאני באמת מאמינה בו ושמחה בהשגחתו עלי. אוהבת אותו עד כלות ורק כאובה ומשתוקקת לפעמים. הוא יודע שאני מחוברת. הוא מאפשר לי להתפרק כי זה יביא אותי להתרפק. הוא יודע שאני אחזור אליו משודרגת , בקשר עמוק יותר . אהבת עולם.  

ולסיום אשתף בעוד איזה התמודדות נדירה כזאת ש"לא קיימת בשום ניסיון"  - לא נעים מהחברה. כאילו מהרגע שנכנסתי לחופת גיל 30 זה מרגיש בושה כזאת כאילו עשיתי איזה חטא בל יכופר. כביכול הבאתי על עצמי חיי רווקות ובדידות בגלל עקשנות ויהירות. אז בואו, כולנו, כל האנשים אותו דבר בדיוק. קצת יהירים, קצת פחדנים, קצת עקשנים וקצת מסתלבטים אז קצת הטפה לכל האנשים הרגישים (נו נו, מתי מעט) שכל כך דואגים ומצאו לעצמם נישה להתמודד עם הכאב על הרווקה המבוגרת. היא רווקה? היא אשמה

אל תשכחו שגם האוטובוס שלכם היה יכול להתעכב...

ותודה לכל האנשים המדהימים שמבינים שאנחנו בגלות. אני מזהה אותם מקילומטר כי הם משדרים כל כך הרבה הבנה ואמפתיה ומתגייסים לעזור עם המון לב. לב מרגיש לב.