יהודית הלפרן בהגיגי מקלדת על קריסת עולם

כשהעולם המקביל קרס, ונשארת בעולם האמיתי מה עשית עם זה?

וברגע אחד. בלילה כהה וקריר. העולם נדם.
צלילי ביפ והתראות הופסקו באחת, עיניים כבר לא הושפלו למסך, אצבעות לא הקלידו בקדחתנות ואת האוויר מילאו צלילים חדשים. צלילים של שיחות טלפון, כן כן, שיחות ממש,

כאלו שממש מחייגים ומדברים עם אנשים פה לאוזן ואוזן לפה,

בני זוג ישבו לשיחה משותפת עם עיניים שמביטות היישר לעבר השני,

אמהות קיפלו כביסה, גיהצו ותוך כדי לא עשו שום דבר, אולי רק סתם חשבו, אבל מי ידע?

הן לא חלקו את זה עם אף אדם מוכר או זר.

אנשים חלקו מחשבות, תובנות ומעשים רק עם אנשים שנכחו פיזית איתם בחדר.

פוסטים לא נכתבו, סטטוסים לא עוקבו, סטורים לא לויקו. והעולם המשיך להתקיים ממש כך.

עם רעשים מסוג אחר שממלאים אותו. רעשים כאלו של פעם, של אנשים שמדברים, שמתקשרים, שמשוחחים, שצוחקים ושמסתכלים בעיניים.

ואז הם הלכו לישון, ממש לישון.
בלי לצפות ולהגיב ולכתוב ולהעלות ולבדוק צפיות, פשוט נכנסו למיטה, אמרו לילה טוב

ובשקט בשקט חשבו לעצמם- מה רע ככה? מי בכלל קרא לזה תקלה? אולי זו בכלל תקומה?

ואף פעם לא נדע אם זה מה שהם באמת חשבו

כי הם לא חלקו את המחשבות שלהם עם אף אחד בעולם.

רק עם עצמם ועם אנשים שנמצאים ממש פיזית איתם