שקט! אל תאחלו 'בקרוב אצלך'/ אודל קליגר

זה נושא מאוד עדין, מאוד רגיש ומאוד אישי ולמרות זאת אני רוצה לדבר עליו, לנשים שממתינות לילדים.

הקב"ה החליט בדיוק כמה זמן את תמתיני, אבל את תהיי זו שתחליטי איך תמתיני.

זו תקופה מאוד מאוד קשה לנשים שממתינות לילדים בבתי חולים, אצל רופאים, כספים, אכזבות, בדיקות. תקופה איומה!

את זה שמעתי מכל הנשים שעברו אתה שלבים האלה. אבל אני כן רוצה לבקש מכן נשים יקרות שלא תגזרו על עצמכן את הבדידות והגלות מדבר מדהים - מילדים. אמנם לא ילדים שלך, אבל מילדים של אחים שלך, מאחים שלך עצמך, מילדים של חברות שלך. אל תגזרו על עצמכן נתק כזה. אל תגידי שאת לא רוצה יותר לרדת לגינה כי יש שם ילדים, לא להגיע לאירועים משפחתיים, לא רוצה להיפגש עם החברות שיש להן ילדים.

אני לא הייתי במקום שלכן, אבל אני רוצה להגיד לכן שילדים, קטנים בעיקר, זה דבר שמח, זה דבר מרגש, זה דבר מצחיק, זה דבר מתוק. אז למה את גזרת על עצמך, כבר כמה שנים שבהן את ממתינה? בחיים לא נכנסת לחנות של בגדי ילדים קטנים והחזקת בגד ורוד או תכלת כי זה לא קשור אליך, לא הגעת לאירוע כי זה לא שלך ואת מרגישה שלא מגיע לך לחוש את זה. נמצאים עם האחיינים ועם החברות ואת אפילו מפחדת לחבק כי 'מה יגידו' ו'מה יחשבו', וחוץ מזה את חושבת שזה לא שלך ואולי תחכי לשלך.

זו טעות.

תחבקי כמה שיותר, תלכי לחנויות ותקני דברים של ילדים לגיסות שלך, לאחיות שלך, לחברות שלך. כן תחושי את זה.

אבל אני כן מבינה אותך ואת ההסתייגויות שלך. ופה אני רוצה להעלות רף נוסף בשאלה על למה נשים שאין להן ילדים נמנעות מלהגיע לבית הכנסת הרבה פעמים, להגיע לאירועים משפחתיים או לגינה הציבורית.

פה יש משהו מאוד מאוד עמוק. תקשיבו טוב.

כל אישה בעצם מגיעה עם הפעקלה שלה. אצל אחת המצב הזוגי נוראי ואין לתאר. אחת עם ילדה עם בעיות אכילה קשות מאוד, לאחת יש ילד מתבגר שעושה להם את המוות, אצל אחת זה שכן שירד להם לחיים עם תוספות בניה. כל אחת עם הפעקלה שלה, אבל כשהן מגיעות לאירוע מסוים הן נהנות. יושבות לאכול מהאוכל ושמות את כל הצרות שלהן בצד. אבל אותה אישה שממתינה לילדים או אותה רווקה שעדיין לא זכתה להקים בית, עליהן יש שני פרוז'קטורים. את הניסיון שלהן אי אפשר להניח בצד כי הוא כל הזמן עליהן ולהן אין את הפריווילגיה לעזוב את ההתעסקות עם התרופות והבדיקות או המבטים הבוחנים.

ואז מגיעה אחת צדיקה שמאחלת 'עוד השנה תזכו לבן זכר' למצפה או 'תאמיני לי, איך עוד לא חטפו אותך, כזו יפיפיה', לרווקה. כמה זה מבייש, כמה זה מעליב, כמה זה כואב. ובואו, זה לא מתוך צדקות שהיא רצתה לברך אותה!

אם באמת אכפת לך מאותה אישה ממתינה או אותה בחורה רווקה, בואי תתפללי עליה לבד, בשקט עם עצמך. קבלי קבלה טובה עבורה, תני צדקה עבורה, תעשי איזה חסד בשבילה.

יש לי חברה שהמתינה איזה 7 או 8 שנים לילדים ויש לה הרבה אחים ואחיות. כל תקופת ההמתנה לא דיברו איתה שום דבר על העניין. כיבדו את המקום של הזוג, ידעו שהם עושים מה שהם צריכים לעשות. אחרי שהתגלה שהיא בהריון, סיפרו לה האחים על כל מה שעשו עבורה. 'הפכנו עולמות, קיבלנו קבלות, נתנו צדקות', הם אמרו לה, אבל רק אחרי שהיא הייתה בהריון. גם את התחושה הזו של הנזקקות הזו מול כולם, הם לא נתנו לה אלא רק כל אחד לעצמו.

אז בואו נקבל על עצמנו שגם אם אנחנו רואים אישה ממתינה או רווקה אנחנו לא מברכות בקולי קולות!!!

אין צורך בברכה הזו, הברכה הזו מייסרת, כואבת וזה גם לא נקרא אמן של ציבור. 'אמן של ציבור' הפירוש זה שהציבור יקבל על עצמו לבד. אבל לאחל דברים כמו 'השנה תזכו', מניסיון של נשים שאמרו לי, זה לא.

בואו נהיה גם אנחנו אנושיות ונאסוף את עצמנו ברגעים הכל כך קשים האלה. אם אנחנו באמת אוהבות אותם ובאמת רוצות בטובתם, נתפלל עליהם לבד.