נכות נפשית, טור מטלטל: איך לא רואים עליה?

'איך לא רואים עליה?'
שמעתי אותן מתלחששות עלי, לא זו לא הפרנויה שלי. זה באמת מה שהן אמרו.
'דודה שלי סיפרה לי שהיא עם בעיה נפשית והיא חיה 'על כדורים'' אלו היו המילים שלה.

נכון.

הכדורים הם הקביים שלי. וכדי לענות לה על השאלה 'איך לא רואים עליה?!' אני עונה מכאן: לא כל נכות רואים, ולא כל נכות צריך לראות. יש אדם שזקוק לכסא גלגלים, יש אדם שצריך משקפיים, יש אדם שנעזר באינסולין ויש מי שנעזר בכדורים פסיכיאטריים.

הרי לכולנו יש מגבלות וקשיים. ולא תמיד הם עומדים בחלון הראווה שלנו. אבל זה ש'לא רואים' את המגבלה או הקושי לא מוחק את קיומם.

ואצל אנשים כמוני שסובלים מקושי נפשי זה עוד יותר כואב. אף אחד לא שומע את הקולות האובססיביים שרצים לי בראש באוטובוס 'שילמתי או לא? הרב קו תוקף או לא?! מביטים בי בחצי חיוך על נסיונות התיקוף (שלא מצליחים כי כבר תיקפתי).

ואף אחד לא שומע את הדופק המהיר והזיעה שעוטפת אותי כשאני בחרדה קיומית.

רק הסביבה הקרובה שלי, חווה איתי יחד את פרצי הבכי הכואבים והתחושה כאילו זה הסוף ואין דרך לצאת מן המיצר הזה. כאילו לא יהיה את הרגע אחר כך.
ואם לא רואים, זה לא אומר שהחוויה שלי היא לא התגלמות של נכות...
את הכדורים שאני נוטלת מידי יום, לא רואים.
ולהתקף החרדה האחרון שלי עדיף שלא תהיו עדים.

אולי לשם כך ה' נתן לנו גם לב ולא רק עיניים? כי אנשים רגישים ירגישו, ויתנו לי להיות ראשונה בתור...

אנשים רגישים יבחינו בחרדה חברתית שעוטפת אותם כשהם רוצים לשאול את המוכרת משהו ונורא נורא מתביישים.

זה היום שלנו, בעלי מוגבלויות גם אם הן בלתי נראות, היום הבינלאומי לבעלי מוגבלויות.

מתמודדות כמוני? מורידה בפניכן את הכובע! אתן גיבורות וגם... גם הסביבה הקרובה שלנו שתמיד תומכת ועוטפת וגם לה קשה איתנו לפעמים.

תודה לכל אלו שכן רואים אותי (ולא רק 'רואים עלי')
תהיו חזקים.