זמן שמחתינו? החגים בצל הסגר / שיתוף כואב

זמן שמחתנו? עבודת פרך!

לא יודעת איך אתן. אני עבדתי החג הזה קשה עד שראיתי כוכבים.

זה התחיל כבר כמה שבועות קודם: אפיית עוגות. הקפאת סלטים. קניות לילדים. וללכת לסניף אחר של קידישיק כי לא מצאתי מכנס מידה 6 בדוגמא המתאימה. ושוב חוזרת לחנות.ויוצאת שוב לקנות נעליים לקטן, וגרביים לילדה.  ואיך לא? איפור בשבילי. האמת? התחלתי להתכונן לסוכות כבר באלול כדי שלא יהיה לחץ לפני החג. 

שבוע לפני סוכות ואני במירוץ של כביסות 4 ילדים ובעל זה המון המון בגדים. ערב אחד מוקדש לגיהוץ ואני נמסה מעל האדים בגיהוץ של 29 פריטי לבוש. 

לא נושמת.
מחליפה מצעים, שוטפת חדרים. מבשלת בכל רגע פנוי. וכל זה כששני הקטנים בבית כי אין מסגרות...

יומיים לפני סוכות אני מסייעת לבעלי לבנות סוכה. הייתה לנו תקלה עם הפרגולה החדשה שהזמנו -  איש המקצוע שסיכמנו מולו נכנס לבידוד, ואנחנו מאלתרים סוכה לבד. הילדים 'עוזרים', אבל עדיין צריך אותי בשטח . אני רצה בין הסירים, חבלי הכביסה והסוכה שבגג.

ביומיים לפני החג בעלי ואני עובדים בלי נשימה נגד השעון. שנינו בקושי ישנים. בקושי עוצרים לאכול. עשר דקות אחרי הצפצוף אני מדליקה נרות. בעלי ממשיך לסדר את הסוכה שתהיה כשרה לכל הדעות. שלוש דקות לפני שקיעה הוא מקבל על עצמו את קדושת שבת ויום טוב.

סוף סוף החג פה. עכשיו ננוח, כך אני משלה את עצמי. ננשום. אוכל לשחק עם הילדים. לקרוא ספר טוב. ללגום קפה בנחת.

אבל זה רק חלומות שווא. דמיונות ילדותיים.

ביום טוב ראשון אני עורכת שולחן. מוציאה סלטים. מעלה כלים לסוכה. מגישה אוכל.. מורידה את הכלים. הבכור שלי בן התשע יורד להביא את בקבוקי היין שקנינו במיוחד לחג, וחוזר עם הודעה שבקבוק שלם התנפץ  במטבח.  אני מבליגה ויורדת לשטוף את הנוזל הארגמני. מפשילה את שמלת החג הארוכה שלי וגורפת יין יקר לביוב.

זה היה הבקבוק הראשון שנשבר אצלנו בסוכות. ביום בשני של חול המועד התנפץ בקבוק נוסף. לפחות זה היה יין זול בפעם השנייה....

אחרי הסעודה אני מארגנת פיג'מות (בעלי מלביש) לילה טוב.

ושוב בוקר. מארגנת בגדים. מביאה גרביים ונעליים וחולצות ומכנסיים. "אמא איפה החגורה שלי?" "אמא אני לא מוצא את הכיפה!" מחליפה טיטול. מתלבשת בעצמי. חוטפת תפילה קצרה ו- שוב לערוך שולחן -להוציא אוכל- לפנות כלים- להדיח אותם וחוזר חלילה. אחר הצהריים אני משחקת עם הילדים. קצת מהחלום מתגשם. 

אני עדיין מצפה לחול המועד. 

חושבת שאז יהיה לי קצת זמן לעצמי. מפנטזת על ספר יפה שהתחלתי לפני חודשים ולא סיימתי. 

יום ראשון של חול המועד. מתלבשת. מלבישה ילדים. מכינה ארוחת בוקר. מגישה כלים. מפנה אותם. מדיחה. השעה כבר אחת בצהריים ואני רק פורשת למנוחה קצרה וקמה כדי לבשל ארוחת חג שאנחנו אוכלים בדרך כלל לקראת ערב. 

אני מקלפת ירקות. חותכת  עוף. מתבלת. מבשלת. תוך כדי אני מקשיבה לילדים. זה רוצה בננה. האחרת מבקשת שאוריד לה את המשחק. הבנים רבים. הקטן רוצה בקבוק. שוב אני מנגבת ידיים, מתפנה לילד וחוזרת לבישולים. עד שמגיעה שעת הארוחה אני כבר רואה כוכבים.

כולם ישובים סביב השולחן ואוכלים את האוכל הטעים שבישלתי. רק אני מותשת וכבר לא מרגישה טעם באוכל ( לא בגלל קורונה חלילה) 

הארוחה מסתיימת ועכשיו צריך לפנות כלים ולארגן את הסוכה ללינה.  בעלי עוזר וגם הילדים ועדיין רוב העבודה עלי  

כשהצאן נרדם, אני מחליטה להתחיל לבשל עכשיו, בערב. אולי ככה מחר יהיה קצת פחות לחוץ.

חשבתי שיהיו לי ערבים פנויים בחול המועד. אבל במקום לשבת על הספה אני שוב במטבח. 

זה לא עוזר הרבה. גם למחרת אני במטבח. וזה לא לילה אז הילדים בשטח: רוצים לטעום. מבקשים אלף בקשות. רק רוצים לספר לי משהו. 

אני מגלה בחרדה שאני מחשבת כמה ימים נותרו עד לסיום החג. מחכה שיגמר כבר. 

זה לא חג. זו עבודת פרך. שבוע שלם בישלתי וניקיתי וטיפלתי בילדים. נכון שבעלי עזר, אבל עדיין הרגשתי משרתת הבית הזה.

לילה אחד, בחצות, בעלי הגיע שנצא לסיבוב קטן ברכב. " לא דיברנו מלא זמן" הוא אמר. דואג לי. 

אז יצאנו. נסענו לשדה קטן מחוץ לעיר. פטפטתי מלא והוא הקשיב והיה לי טוב  

אבל למחרת הייתי עייפה מוות. וכל המטלות האינסופיות הפכו קשות שבעתיים. 

בליל הושענא רבא הרגשתי שקורה לי משהו. בעלי ראה שאני מחוסלת ושלח אותי לישון כי הכוחות שלי חשובים יותר. 

נכנסתי לחדר החשוך. השעה רק שמונה בערב ואני רק רוצה לישון מעכשיו ועד מוצאי שמחת תורה. אין לי כח. אני מסתכלת על התקרה ונוזלות לי דמעות. אלוקים! נתת חגים כדי שנשמח ונהנה מהם, אבל למה זו עבודה כל כך מתישה? מי צריך חגים בכלל? לא רוצה! אין לי כח דייייייי!

אחרי שעה אני מקלפת את עצמי המיטה וקמה לשטוף את הבית. הרצפה שחורה, תוצאה של בישול עם הילדים בשטח, השירותים – עדיף לא לדבר. אני שופכת מים עם חומר ריחני. גורפת מים מטונפים.. כבר רואים את צבען המקורי של המרצפות. 

הבית נקי. אור בעיניים. ועכשיו אין ברירה אני חייבת להתחיל לבשל  לשמחת תורה. מעמידה עופות ובשר ופורשת לישון רק באחת, עם שעון מעורר לעוד 3 שעות כדי לכבות את סיר הבשר

אני ישנה שינה טרופה. קופצת כמה פעמים לבדוק את מצב הבשר. 

בשש בעלי מתעורר וגם אני, הוא מציע שאתפלל עכשיו תפילה קצרה ואומר הושענות. אני יושבת על הספה בגוף כואב מעייפות ומתפללת בזריזות וחוזרת לישון.

בתשע הוא חוזר מהתפילה, אני עדיין במיטה. הוא מבקש שאתן לו בגדים להלביש את הילדים, והוא ייקח אותם איתו לכמה סידורים כדי שאוכל להמשיך לישון. 

עד שהם יוצאים אני מעמידה בצק לחלות. 

וחוזרת לישון. 

באחת עשרה אני מתעוררת וטסה למטבח. חייבת לסיים בישולים לשמחת תורה ועוד משהו לסעודה של הושענא רבא! אני עובדת בלי הכרה. לא מרגישה את עצמי. 

ואז, כשסיר המרק מבעבע מלא כל טוב, מתברר לי שהסלרי ששמתי בפנים בכשרות לא מהדרין, ולכן השטיפה הסטנדרטית שנתתי לו אינה מספיקה (כאן אני מזהירה אתכן לברר טוב טוב לגבי הירקות עלים שלא תכשלו כמוני. יש אריזות שנראות כמו חסלט אבל הכשרות שלהם אינה מהדרין ורמת הנגיעות גבוהה, וגם אחרי שטיפה בסבון נשארים חרקים שאינן נראים לעין לא מיומנות!)

מתחיל מרתון טלפונים. לרב הזה, לגיס שמבין בכשרות, עד הרב ויא הגעתי. מתברר שהמרק אינו כשר לאכילה לכתחילה. רק הירקות השלמים שבו. על המושטים שהקפאתי לחג אפשר לומר קדיש. נס שהכנתי עוד סוג של דג.

וכאן אני שוב נשברת. הולכת לחדר בוכה. בעלי אחרי. דואג. אני בוכה לו : מי צריך חגים? אני עובדת כל כך קשה! לפני, אחרי, בחג עצמו! כולם שמחים ואני עובדת. בקושי הספקתי להגיד הלל פעמיים כל החג. נשבר לי 

הוא מבטיח לעזור. הוא כל הזמן עוזר.... זה לא מה שיפתור את הבעיה שלי. 

אני מתגברת, שוטפת פנים ומוציאה אוכל לילדים. חלה וקצת סלטים במקום מרק עוף ריחני עם קרפלאך.

מסיימים לאכול אני רצה למטבח. תפוחי אדמה לצולנט. שוב להדיח כלים. בעלי קורא לי ואנחנו מקלחים ביחד את הילדים. אני מגהצת מהר חולצות. מתקלחת בעצמי. מתאפרת ורצה למטבח להראות לבעלי מה להניח על הפלטה ובאיזה כלים. 

חמש דקות לפני צפצוף אנחנו נפרדים מהסוכה. כשאני מדליקה נרות השיישים עדיין מלוכלכים מארגון האוכל , בכיורים כלי האחסון שאירחו את הדגים והבטטות, והשולחן בניגוד לערבי שבתות רגילים אצלי, לא ערוך. 

והחדרים מיותר לציין מבולגנים. 

הילדים יורדים עם בעלי לבית הכנסת ואני שוכבת במיטה. שומעת את הספרדים שרים במניין שבגינה מתחת לחלון,   והדמעות שוב זולגות בשטף.

השם, רק אחרים יכולים להרגיש את קדושת החג? אמהות חייבות לעבוד עד כלות הכוחות בלי רגע הפוגה לנשום ולחוות?

ושלא תטעו- לא הכנתי פטיפורים, לא טיגנתי בלינצעס ואפילו לא שניצלים,   לא מנות אחרונות מפוארות. הכנתי אוכל פשוט לבעל וארבעה ילדים ועוד שכנה בודדה שהתארחה אצלנו עם בנה הבחור, והתפרקתי.

אני מוזרה? אני היחידה שהחג בשבילה הוא מעמסה? זה בגלל שלא יכולנו להתארח אצל אף אחד בשל הסגר?

למה ? למה פעם אהבתי חגים, חיכיתי להם, התענגתי על השהייה בסוכה בחיבוק של השם – והיום אני מצטמררת מלהיזכר בשבוע שעבר עלי?