אין לי חופש לא גדול ולא קטן, אבל מפרגנת להן את החופש / נעמה

הבוקר פרץ במשרד דיון אופנתי סוער על תנאי המורות.

זה אופנתי מאוד לסעור סביב עובדי ההוראה בימים אלו, ותאמת שכמעט בכל יום שהוא במעגל השנה.

הנה שוב חופש מתרגש על ראשנו, ומעורר את השיח הציבורי הזה. שוב נשמעים נציגי הסתדרות המורים שזועקים על התנאים המחפירים של המורים,  ולעומתם נזעקים ההורים וקובלים איך ייתכן לדרוש מהם להמשיך לעבוד כל עוד נשמה באפם כשאין מי שישגיח על הטף. מתמטיקאים חובבים כבר מחשבים שכר שעת הוראה כנגד הפסדה, מכפילים בכמות התקנים של משרד החינוך, ומחלקים במספר האימהות שנותרו בתור באסיפת הורים, והתוצאה מלבה מחדש את האש משני צדי המתרס.

חלום הילדות שלי היה להיות מורה.

לא נולדתי עם כפית קוד בפה, ולא עם מקלדת ביד. שנות לימודי התוכנה היו אתגר עצום שעד היום אני זוכרת היטב. המערכת השבועית שלי בכיתה י"ד הכילה חמישים ושש שעות שבועיות של לימודים אינטנסיביים! אבל איש לא הכריח אותי ללמוד מחשבים... פניתי ללימודים אלו מתוך בחירה מושכלת, והתמודדתי איתה, מתי פחות, מתי יותר בהצלחה, עד להשתלבותי בס"ד בשוק העבודה.

וזהו. אני כאן עמוק מול המחשב. אין לי חופש הגדול ולא ראשי חדשים ואיסרו-חגים בעבותים. אני במשרד . אני במשרד. ואני במשרד.  וכשאני מחליטה שאני לא במשרד -  אני משלמת על זה טבין ותקילין, בלב שלם ובנפש שלווה, כי במקצוע שלי אם לא לוקחים חופש בכוח- פשוט אין. גם לא בערב ליל הסדר.

הפירוט הזה הוא לא כדי לקונן. זו תמונת המצב של המקצוע שבחרתי לי. בחרתי. איש לא כפה עליי. ואיש לא כפה (אני מקווה....) על אף אחד להיות, או לא להיות מורה, וכשמדברים במשרד שלי על מורות, על חופשים, והרוחות מתלהטות, אני רק מזכירה מעמקי מושבי מול המחשב, שהמורות האלה, מגדלות ומחנכות ושומרות על האוצרות שלנו מגיל 6 כמעט עד החתונה בע"ה....אז בבקשה כבוד!

בעולם מתוקן מקצוע ההוראה אמור להיות הנחשק והמכובד ביותר, עם התנאים הטובים ביותר! להוראה צריכות לפנות המוצלחות שבבנות, ואם לא יהיה לתפקיד תנאים אטרקטיביים כלשהם להציע, הוא יישאר חלילה ברירת מחדל אחרונה. ואת זה אף הורה, עובד משרד עמוס ככל שיהיה, לא רוצה.

אני כותבת את הטור הזה בשעת ערב, אחרי יום עבודה לא קל. מאז שיצאתי לעבודה ועד שיצאתי ממנה חלפו אחת עשרה שעות לא פשוטות של ערב גרסה מתובל בגעגועים דומעים לילדות ולתינוק. ודווקא ממקומי זה, אני חושבת שלכל אחת מאתנו האתגרים שמזמן התפקיד אותו בחרה, ולכל אחת תחושת שליחות במקום בו היא נמצאת, לקדש את שמו יתברך ולהביא פרנסה הבייתה בהיתר ובכבוד.מהמשרד, מבית הספר, או מכל מקום אחר שבו נעבוד.  אז בואו נניח להן, למורות. נכון, יש להן הרבה חופשים, אבל שעת עבודה שלהן מול לול-תלמידות מקרקר קשה פי כמה משעת עבודה ,גם אם מאומצת, שלנו מול המחשב. הן על הקתדרה כל הזמן, צריכות להיות מעניינות ומשתלטות ומתפקדות וערניות וחינוכיות ולבביות כל הזמן. והן מחנכות את האוצרות שלנו, שהופקדו בידיהן מתוך אמון והערכה.

בואו לא ניתן לפולמוס החופשים לפגוע בהערכה הזו.
לשליחת טורים לאתר: kollkvoda@gmail.com