אחותי התל אביבית, אפשר לתת ידיים?(עם כפפה כמובן) / פריידי

היי, שלום אחות.

אני רואה אותך לפעמים.

יותר נכון לומר, פעם, כשעוד היינו יוצאים מהבית. הייתי רואה אותך.

אז נכון, לא הרבה, אבל לפעמים בקניות, לפעמים אצל הרופא, או בחיק הטבע, כשכולנו יוצאים לשאוף אוויר וליהנות מאתרי הארץ....

לפעמים אני הגנבתי מבט, לפעמים את. אני בטוחה אבל שבכל סיטואציה המחשבות שלנו היו דומות.

"איזה עולם אחר! איך הם חיים? איך הם שורדים???"

כל אחת מהכיוון שלה.

ת'אמת?!

אני לא יכולה להבין לפעמים איך את מסתפקת רק בשלושה ילדים. לא בא לך עוד?

ובטוחה שאת חושבת איך אני מסתדרת עם שבעה. ועוד בא לי עוד....?!

רואה אותך עם הפלאפון החכם שלך, מתכתבת ומתעסקת עם כל העולם בו זמנית. לא כואב לך הראש?!

ואת רואה אותי עם המכשיר הפצפוני שלי, שאפילו SMS אין בו. ותועה 'איך היא מסתדרת ומתקשרת בכלל בעולם? זה קולט משהו? ולא כואב לה הפה מלדבר כל היום, בלי להתכתב בכלל?'

בשבת אני ספונה בביתי, קוראת, מבלה, זמן איכות לעצמי, לבני משפחתי לנשמתי.

ואת,

חושבת עלייך לפעמים, איפה את מטיילת?! במה את צופה עכשיו?! איך את מעבירה את השבת?!

אנחנו אחיות,

נכון.

אבל כל כך שונות.

כל כך רחוקות.

עד,

עד שהגיעה הקורונה.....

כמה כעסנו עליה, על מה שהיא גרמה ועל מה שהיא מעוללת....

אבל,

נכון לרגע זה,

גם אני וגם את ספונות בביתנו.

גם אני וגם את מתמודדות איתה.

אף אחד לא שאל אותי Tם בא לי .

גם אותך לא שאלו.

סבתא שלך יושבת לבד בבית, לא זוכה לראות אף נכד מתוך כל השבע נכדים האהובים עליה כל כך.

סבתא שלי גם,

גם יושבת לבד בבית, לא זוכה לראות אף נכד מתוך כל השבעים נכדים האהובים עליה כל כך.

הילדים שלי מטפסים על הקירות ועל העצבים....

בטוחה שגם ילדייך למדו את אמנות הטיפוס בתקופה האחרונה.

אז הילדים שלי מטפסים על קירות הצבועים משי משי בצבע שמנת, ושלך על קירות המחופים בטפט?! זה כבר לא משנה לעצבים שלי ושלך.

לא כזה הבדל משמעותי, בינינו...

אני שומעת "אמא משעמם לי, אמא אני רעב/ה, אמא אין לי מה לעשות, אמא היא חטפה לי את הגמבוי, אמא אין קליטה, אמאאאאא!" ובא לי כבר גם לצעוק אאמממממאאאא!!!! אבל זה יכול להיעשות רק דרך הטלפון (אם הוא פנוי לי....)

בטוחה שגם את שומעת את אותן סרנדות, רק אולי אצלך לא חוטפים את הגמבוי רק את הטאבלט, ואת יכולה לצעוק לאמא בזום ולא רק באוזן....

לא כזה הבדל משמעותי, בינינו.....

הילדים שלי מתעוררים שיש אריה גדול מתחת למיטה שקוראים לו קורונה, שלך טוענים שיש מתחת לארון נמר בשם זהה....

הילדים שלי מתחרפנים עם דבר שנקרא "למידה מרחוק" מקשיבים למורה בטלפון בחצי אוזן.

שלך?! בוהים במורה דרך המחשב. תחי "למידה מרחוק"

ומי הזה את זה שאפשר ללמוד מהבית? ואני ואת עוד אמורות לדאוג לזה שמישהו ילמד משהו מהלמידה המרוחקת הזאת.

בעלי מתחרפן שהוא לא יכול לצאת לבית כנסת. ואין לו עם מי ללמוד.

בעלך מתחרפן שהוא לא יכול לצאת לעבודה. ואין לו עם מי להתאמן.

אני לא מבינה איך אני אמורה להסתדר עם מענק לעצמאים שלא מכסה רבע משכורת.

את לא מבינה איך את אמורה להסתדר עם משכורת חל"ת מקוצצת.

ורק שייכנס כבר הכסף....

את קנית מלאי ספרים ומשחקים ואוכל ויצירות. (רגע, אז למה משעמם להם?)

גם אני רוקנתי את הארנק (המרוקן בלאו הכי...) על אותם דברים.

אני מתאמנת על נשימות, שומעת מוזיקה, מתיחות, ומנסה מיינדפולנס. (ומי יכול להתאמן על קשיבות פנימית בתוך כל השקט הזה?!)

גם את,

גם את משתמשת עם המשאבים שלך כדי לשרוד.

ואלו אותם משאבים,

נשימות, מוזיקה, חברים, אמונה ומשפחה.

אני מתכווצת על עוד מישהו שחלה במודיעין עילית.

את מתכווצת על עוד מישהו שחלה בתל אביב.

אני דואגת לחמותי שגרה בבני ברק.

את דואגת לבן אחיך שתקוע בפרו.

אני רועדת על ההורים שלי, לכל הקרובים אלי שבקבוצת סיכון.

את דואגת גם,

דואגת להורים שלך, לכל הקרובים אלייך שבקבוצת סיכון.

אני הולכת לישון בלילה בלי לדעת אם אני קמה לעוצר, להסגר, וכן, בטח, מיד אחרי פסח חוזרים לשגרה! מי חלם את זה?

הכרית שלך סופגת את אותם הגיגים, תסכולים, דמעות וחלומות...

אני פתאום מרגישה אותך קרוב יותר,

אני פתאום מבינה אותך טוב יותר,

כי כן,

אני ואת.

את ואני.

מתמודדות.

עם אותם תרחישים,

עם אותם תסכולים.

עם אותן דמעות,

עם אותן חששות.

עם אותו התקף שעמום,

עם אותו עתיד אלום.

הסגר הוא אותו סגר.

וכולנו ישבנו לבד ב'סדר'

ובא לי לבקש ממך משהו,

משהו קטן,

אבל ענק!

בואי נבין יותר,

בואי נתקרב יותר,

בואי נאמין יותר,

בואי נתחבר יותר.

הקרע בעם שלנו הוא גם ככה גדול,

הוא גם ככה קרוע וקורע.

אז אולי לשם שינוי,

לרגל הקורונה,.

כאשר שתינו,

שתינו אותו דבר,

מתמודדות,

נלחמות,

מפוחדות,

נאבקות.

הגיע הזמן אולי לתת יד?!

בסדר, עם כפפה. ווירטואלית לגמרי.

ולא רק יד,

אלא גם לב?!

אמתי,

אוהב,

לא מחוטא עם כמויות אלכוג'ל.

לא מבודד במחלקה רחוקה.

בואי ניתן יד

ועוד יד.

לב יהודי,

עם עוד לב יהודי,

עוד יד ולב,

ועוד יד ולב.

נאחה את הקרע.

נצעד לשלום.

ונשיר ביחד את שיר השלום,

"אם נשיר כולנו יחד, עם אהבה בלב, נוכל לחיות בלי שום פחד וגם נשכח את הכאב. רק אז העולם יהיה ביחד, ולא נדע מלחמה. הכל יהיה כמו בחלום, ושיבוא שלום"........

ממני,

לפני הכל ואחרי הכל,

אחותך.