בכל שנה מחדש הייתי מסתכלת עליו מעזרת הנשים, ורוצה לברוח הביתה / שיתוף מרגש

השנה יש לי דמעות של אהבת תורה אמיתית!

שוב מגיע החג הזה המרגש, המעורר, המחבר. שמחת תורה...

בכל שנה מחדש אני מסתכלת מעזרת הנשים, ורוצה לברוח הביתה...

כך כל שנה מחדש,

אני מוצאת את עצמי חוששת מהמפגש הזה.

מגיעה לבית הכנסת בהקפה הכמעט אחרונה... מציצה, מנסה להתרגש, מחפשת מישהי מסביבי לפטפט איתה, להרגיש שייכת, ומהר מאוד חוזרת הביתה, בבית הכל מוגן- "מרחב הנוחות שלי" בלי השוואות בלי דמיונות . פשוט אני...

כל שנה מחדש אני חוזרת הביתה עם דמעות...לא מהתרגשות עמוקה מהחג. דמעות של אכזבה.

כל שנה מחדש אני מחפשת אותו בעזרת הגברים, רוצה לראות אותו רוקד מאושר עם ספר התורה בידו, ושוב מתאכזבת...

למה הוא רוקד ככה ביובש? איפה ההתלהבות?

למה הוא לא התברג בקהילה? למה הוא רק 'סתם עוד אחד'?

למה אין לא ' שטעלע' מכובד וגם לא חלום להיות ראש ישיבה?!

הוא לא גבאי ולא בעל קורא, לא סופר סת"ם, ולא ר"מ.

לא רבה בת"ת ולא מגיד שיעור, לא ראש כולל ולא מו"ץ.

לא 'משיב' ולא כותב 'חבורות' ואפילו לא עשה 'סיום הש"ס' מעולם!.

לא פלא שהוא לא מקבל 'כיבוד' במניין המרכזי. לפחות נותנים לו להחזיק ס"ת לסיבוב אחד...

וזה לא שאני לא מעריכה אותו.

תמיד הערכתי את לימוד התורה וההתמדה שלו. אבל חונכתי לגדלות...

חלמתי על גבוה... על התקדמות...

הנה אני כל הזמן במצב של התקדמות.. השתלמויות, העשרה.. תעודות, דרגות, קידום...

והוא -

אברך בכולל... אותו כולל, אותו 'אברך' כמו שהיה לפני 20 ויותר שנים...

וכך עוד שנה ועוד אחת...

הצביטה הזו שהייתה לי בלב בכל שנה מחדש הכאיבה לי.

כך שמחת תורה היה היום העצוב שלי בשנה...

כן, שמחת תורה הוא היום הכי עצוב אצלי...

זהו היום בו אני נפגשת עם המציאות בעיניים. עם החלום שמתנפץ לי בפנים.

ובכל שנה מחדש זה קורה לי. אני תוהה לעצמי כשזו מימיני בעלה ר"מ בישיבה חשובה, והשניה מלפני היא אשת החזן, וזו השלישית היא אשת ראש ישיבה צעיר ונמרץ, והרביעית בעלה ראש כולל נחשב.

ואני? אני "אשת חבר" אבל משום מה מרגישה 'קצת' מבויישת בסביבת כל 'חברותי' שבעליהן כבר "התקדמו"...

הוא כבר עם 'פראק' והיא כבר נקראת 'הרבנית'...

לא –

אני לא מחפשת תארים, ולא כבוד או הילה... רק 'מעמד' וקצת 'נחשבות'...

אני זוכרת איך שבשנה שעברה כשהוא רמז לי שאולי עדיף שאני לא אגיע להקפות, התחלתי להבין שזה לא זה!

לא שייך להמשיך ככה.

ואז זה הגיע, לא , לא קרה משהו מיוחד. בעצם לא קרה כלום.

זה היה ביום שהבנתי שיש לי מישהו אחד בעולם לדבר איתו על זה ובפתיחות . כיתתי רגלי לכותל המערבי, בכיתי , אוי כמה בכיתי. התפללתי שאראה את מה שנכון באמת. וכשהפעם כשירקדו "משה אמת ותורתו אמת" אני אראה את "האמת" בחיים שלי. שאפנים הערכה אמתית כלפיו גם אם לי לא נראית התקדמות או הגשמה עצמית.

שאקבל אותו ואכבד אותו ואת "האמת" הטהורה שלו.

אמרתי לעצמי "זה הכל בראש שלך! תתחילי להעריך את ה'אמת' הקדושה הזו, תרצי בה. ורק כך תזכי לקבל אותה"

עד ליום הזה שהבנתי "זכית, ובאמת!"

זה היה בבין הזמנים האחרון , חזרנו בשעת לילה מאוחרת מסידורים מחוץ לעיר. עברנו יום מתיש וארוך, אחרי חצות ליל. היה ברור לי שאחרי סיור קליל בבית לראות שהכל במקומו אני פורשת לישון.

אבל הוא. הוא לא, אני שומעת רחשים בסלון, ספרים נפתחים והניגון המרגש הזה שמתחיל. כן, עכשיו הוא פותח ספר. לא יכולתי שלא לגשת אליו ולבדוק למה ואיך בדיוק!?

ניגשתי לסלון, הרמתי גבות ותהיתי בלי מילים 'עכשיו? איך אתה יכול?? כשאתה כל כך עייף?!'. הוא הביט בי משתאה, "אני לא מסוגל ללכת לישון כך , היום זה היום הראשון בחיי שטרם למדתי משהו, את יודעת זה כמו לצום... אני חייב את זה לנשמה שלי, לעצמי" עיניו ברקו הקשבתי לתום ולרוך שבדבריו 'אני כל כך לא שם' חשבתי לעצמי, והוא המשיך "ואת יודעת עוד משהו אני חייב את זה לך... בכל יום מימות השנה שאת עמלה ויוצאת לפרנס אני יודע שאני חייב לך, חייב לתת את החלק שלי ל'בית של תורה'. להגשים לך את החלום שלנו, שהוא המציאות של עם ישראל ..."

ניסיתי לדחות את הדמעות שעמדו בזוית עיני, לא התאפקתי ופרצתי בבכי. ' כמה אמת , כמה יושר כמה אהבת ה' ותורתו?! איך, איך זכיתי!?

איך לא ראיתי עד עכשיו את האהבת תורה האמיתית והטהורה- לשמה ממש!

איך לא ידעתי להעריך שכל רגע של לימוד זו התקדמות והגשמה עצומה שלא תסולא בפז...

התחברתי כל כך לאמת הזו, ולחלום המקורי שלי, שלנו. כל כך התרגשתי, זה לא שיעור שהוא חייב למסור מחר. זה לא בשביל ההספקים שלו ב'חבורא' או בקונטרס שהוא צריך להוציא , זה נטו- טהור ונקי בגלל שהוא כל כך אוהב ללמוד.

ללמוד תורה לשמה !

פתאום הבנתי את המילים ''לולי תורתך שעשועי'' הרגשתי שזה ממש השעשוע שלו, האוכל שלו. להעמיק בשביל להבין, לטעום עוד יותר לעומק.

להגיע למתיקות הפנימית ללא מרוץ של הספקים, בלי תחרות חיצונית. לגעת ב'אמת'  'לסיום הש"ס' שאני כ"כ חלמתי עליו...

עמדתי מבויישת עם דמעות בעיניים...

זכית !  אמרתי לעצמי, זכית לבן תורה אמיתי.

כזה שלא לומד בשביל.. אלא בגלל ...

כי זה החיים שלו ובלי זה אין לו חיים!

ובלי זה אין לי חיים!!

כן, אברך שזוכה כל יום לחזור לאותו הספסל בבית השם ולחדש חידושים בים התורה.

למרות שכולם סביבו  יוצאים למשרות נחשקות...

אוי, כמה טעיתי...

אבל השנה לא עוד!

השנה אני מחכה להגיע מוקדם, מחלון ביתי כנהוג בעידן הקורונה. אעמוד שם לבד עם בנותיי.

לא להסתכל ימינה ושמאלה...

לא לספור 'כיבודים' ו'מעמדות',

רק לחפש את ה'בן תורה' האמיתי שלי.

להביט בו בעיניים קורנות מאושר

כן, גם לדמוע ולא מכאב ...

לדמוע מהתרגשות, על שגיליתי אותו.

את המלך ביופיו, שזוכה לרקוד באושר עם 'התורה שלו'.

מים רבים לא יכבו את האהבה שלו .

הדמעות שלי רק יעלו ויגדלו אותו.

ויהפכו לים של אהבה אמיתית ללומדי התורה.

השנה אני יכולה לומר אשרי שזכיתי!!

שלכן

אשת אברך מאושרת

בהזדמנות זו אני רוצה להודות להנהלת האתר שאפשרה לי לחלוק איתכן את הנושא הטעון הזה. אשמח לקרוא את התגובות שלכן ולדעת שעוד אחת תבוא השנה ליום השמח הזה עם ראש מורם ושמחה פנימית.