מביט הוא העץ
בעונות המשתנות
נושם את הפריחה
מחכה בסבלנות לפרי
משיר
ואז
מכין עצמו
להתכסות
להתכנסות פנימה
לימי ענן.
בהם שוב יתחיל
לאבד עם השלכת,
לבכות עם הגשם
ולהאמין
שלמרות החשוף,
והתלוש,
הקר והעקר,
אפשר.
לרעוד כעלה נידף
ובו בזמן,
להחזיק בשורשים
ולזכור
שעמוק בפנים
יש חיים
והם מתהווים
שתגיע פריחה
גם אל החוץ.
ועד אז?
לפגוש
במעבה האדמה
את הלב
לחכות,
ומתוך הרקב,
ללבלב.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: