מתמודדת נפש בסערות המלחמה: "מרגישה מתה, לא מכירה כבר שום דרך לשיקום"

וואוו נעלמתי להרבה זמן, מצטערת. עוברים עלי סערות לא פשוטות, עליות ירידות. אז אני ישלים לכן מה קרה בתקופה האחרונה.

הייתי בהתלבטויות קורעות מה לעשות, לאן הלאה, למשהו שבאמת יעזור לי. לא כמו מה שניסיתי עד עכשיו. התייעצויות, מחשבות, ספקות. בסוף באה ההחלטה ב"ה. אני ילך לדירה שיקומית ממש טובה. מפוקחת, עם אחזקה טובה, צוות כל הזמן, סדנאות טיפוליות, עזרה בחזרה לחיים נורמליים, יחס אישי. נשמע משהו טוב. וגם התחלתי טיפול מסוים בבית חולים, משהו שאולי יעזור.

אבללל. וכאן מגיע האבל. הגעתי לדירה החדשה, הייתי שם שבוע. ואז קרתה שם תקרית שלא קשורה אלי וחשבו שאני מעורבת בה. האירוע שהיה, מאוד הסעיר אותי, חשבו שאני במצב מסוכן אז שלחו אותי הביתה.

בקשו שאני יביא מכתב מפסיכיאטר אבל זה לוקח זמן ומורכב מדי. האמת אני ככה בספקות אם לחזור לשם. ובינתיים אני בבית והתחילה תקופה חדשה.

אני לא יודעת מה עובר עלי, אני לא אני, בניתוק לגמרי. אפאטית לכל מה שסביבי, לכל מה שבתוכי. בבועה עמוקה. שום דבר לא מעניין, לא מזיז, לא נכנס לחומות שלי. זה המצב.

ואז הגיע פורים, אוי, איזה זמן קשה זה. כולם שמחים, ואני עצובה. לא יודעת אם עצובה, לא חיה לא מתה. כלום. איזה יום מוזר, הכל חוגג הכל שמח, בלגן, רעש וכו'. לא מצאתי את עצמי בתוך כל הסלט הזה.

בסעודה היו הרבה אורחים, שיכורים, כן הצלחתי לרגעים קצת להנות. אבל חיכיתי לשקט שלי, לא יכלתי כבר. הייתי חייבת את השקט הזה, הכל הטריף אותי. וב"ה שנגמר. למרות זה, עדיין היו חגיגות ובלגן בבית, לא הפסיק. נשארו אצלנו עוד כמה ימים ואני מתאפקת ומתאפקת.

ואני במיטה. שוהה כל הזמן במיטה. המקום שלי, עם הכרית והשמיכה. לא צריכה יותר מזה. אין לי כוחות לעשות שום דבר, לא להניע את עצמי, לא לשחק שהכל בסדר. אבל כן, אני מותחת חיוך מסכן, צוחקת שמצחיק, קצת משחקת עם האחיינים כשמתאפשר לי. וזהו.

היום אני מיואשת כבר, מרימה ידיים. אין לי כוח להיאבק, אין לי כוח להילחם. נשבר לי. אני שוב ושוב מנסה, עוברת ונודדת ממקום למקום, ואין, אפס. לא מגיעה המנוחה, לא מגיעה היציבות, לא מגיע כלום. אין לי סיכוי בחיים האלו. אין לי סיכוי להרגיש טוב, להחלים, לרפא את עצמי, להצליח לשמוח על זה שאני חיה.

אני לא מבינה חשבונות שמים, אבל השם לוקח אליו אנשים וזה טרגדיה לכולם, אבל לא יודעת למה הוא רוצה אותי בעולם. לא ניכנס לכל התסבוכות שלי עם זה. פשוט קשה לי עם זה שאני חיה. אולי אני נוראית שככה אני מדברת אבל זה הסבל שלי שמוציא ממני חלקים איומים. (מי שמצמרר אותה לשמוע, מבקשת סליחה.)

היה לי יום הולדת, לכאורה יום מרגש לא? ניסיתי קצת לשמוח. אבל זה יום לא קל לי. ביקשתי מהשם כמה בקשות. אולי אני אראה ישועות.

אני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי כבר - להתחיל לחפש עכשיו מסגרת חדשה? אין כאלה מסגרות. זה מטורף. יש כזה חסר עצום. אני צריכה מקום שמתאים לי, ואין. יש לי בדיוק עוד כמה חברות שמחפשות מקום מגורים ואין. זה מוציא אותי מדעתי. איך כל כך הרבה אנשים סובלים ואין מענה למשהו שהוא בסיסי וקיומי?!

אין לי כוח לספר כמה אני מיואשת ותשושה נפשית וכו', פשוט גם כל מילה מורידה ממה שזה באמת.

אני לא יודעת מה יהיה עם החיים שלי, אני צריכה ניסים. הלוואי שאני לא אתדרדר שוב למצב של חוסר שליטה על החיים. אני רוצה להצליח לשמור על החיים שלי. שהשם יעזור לי. והוא באמת עוזר לי. הוא מחזיק לי את החיים כשאני לא מצליחה להחזיק אותם. הוא שומר על השפיות שלי שעוד שניה יכולה להעלם.

אני רוצה לכתוב מילות תקווה, אך לא מוצאת אותן.

אני רוצה להיות עם מוטיבציה לשיקום, אך לא יודעת איפה היא קיימת...

אני רוצה להאמין בשינוי, מפחדת לתת צ'אנס.

אני רוצה לספר שיש שיפור, אך לצערי אין בפי בשורה.

אבל אני כן אסיים, בכל אופן. למרות שקשה לי להאמין: שהלוואי שאני כן ארגיש טוב ושיגיעו ימים נורמליים, והלוואי ויהיו לי כוחות להמשיך במלחמה הלא נגמרת הזו. אמן.