מתמודדת נפש בהכנות לפסח: "העברתי את השליטה ממני אליו, עכשיו אני מתפללת לגאולה"

אני בבית. בלי צפי למשהו אחר. לא שאני מחפשת, התייאשתי...

זו מציאות כואבת, יכולים לעבור עלי ימים שלמים במיטה, או בלי עשייה. לפעמים אני כן משתדלת לצאת קצת, ואני רואה כמה זה הכרחי לנפש, כמה יציאה אחת לבחוץ, לראות אנשים ישר עושה משהו. אבל מה, המאבק הזה כל פעם האם לצאת - קורע. אבל אני יודעת שזה חשוב.

ברגע קשה, כשקרו לי כמה דברים מציפים ומטרגרים נורא - הייתה לי שיחה קצת קשה עם מישהי, ובנוסף - קראתי ספר שטלטל אותי מאוד מאוד, הצירוף של שניהם יחד זעזע אותי. וככה פשוט יצא לי כתיבה פשוטה להשם, מהלב עמוק. אני רוצה לשתף אתכן, ואולי מישהי תזדהה, או תתחבר.

אבא, קשה לי. אני יותר מתמיד מרגישה לבד. לבד. כ"כ לבד. אני יודעת שהכל מסובב ממך, אתה עושה מה שהכי טוב לי.

השיחה הזו שטלטלה אותי הייתה מיועדת בדיוק בשבילי. נכון, זה קשה להאמין. אני לא יודעת למה, אבל זה טוב לי. וגם קריאת הספר, שזה מטלטל ומסעיר ועושה לי לא יודעת מה אפילו. אתה עשית את זה כי זה נכון בשבילי.

עכשיו אני לא רואה את זה, אולי אראה בעתיד, אולי לא. אבל זה ממך כי אתה יודע מה הכי טוב בשבילי. כן.

נכון שאני מרגישה נורא, שאולי אתה אומר הנה מה פתאום את פונה אלי, מה נזכרת בי. את כועסת עלי, את מאשימה ועכשיו שקשה את נזכרת לבוא, להיתמך.

אבל אבא, נכון שאתה אוהב אותי למרות הכל? שאתה לא עוזב אותי לרגע, למרות כל הקשר שלנו שהתנתק, שנהיה בו קצרים. אני הבת שלך תמיד, לא משנה מה יקרה.

אני לא כותבת בקשות, כי אין לי כוח. אני גם לא יודעת מה טוב בשבילי כבר. לא מבקשת שום דבר עכשיו. פשוט מרימה את העיניים אליך, ומנסה לבטוח. להרפות. להגיד לעצמי, ולך. שאתה עושה לי עכשיו מה שטוב לי, זהו. לא בשליטה שלי.

אני תמיד מרגישה שאני מנהלת ואני שולטת. אבל עכשיו, זהו. אני בידיים שלך. תעשה מה שאתה חושב.

לא, לא ממקום של ייאוש - ממקום של בחירה. ממקום כזה שאני אומרת אני בידיים שלך אבא. אתה מחליט על החיים שלי מה יהיה. אני פשוט נותנת לך לעשות מה שהכי טוב לי.

אני מקווה לראות את זה שזה טוב לי. אבל אני במקום כרגע ששמה את הראש עליך, ונותנת לך להוביל.

אני רוצה לפתוח כאן איזה נקודה שהזכרתי אותה בכתיבה הזו.

היו לי תקופות במהלך החיים שהקושי קירב אותי להשם, הרגשתי אותו כל הזמן קרוב. אבל הגיעו גם זמנים הפוכים, ואני כואבת את המצב הזה. שמרוב כאב ומצוקה קשה פשוט התחלתי להתרחק, באו שאלות קשות באמונה, אפילו כעס על השם, למה הוא עושה לי את זה. או השאלה שהכי נוכחת לי ומגיעה מייסורי נפש גדולים זה: "למה הקב"ה לא לוקח אותי אליו. הוא רואה שאני סובלת ואני מתחננת למות, אז למה הוא לא לוקח אותי כבר?" אני בשכל מבינה הכל, אני יודעת שהכל זה לטובתי, וכל מה שכולם ידקלמו לי אני יודעת בעצמי לדקלם. אבל הלב כאוב, ומהכאב העצום לפעמים מגיע קושי מול השם. ואני חושבת שזה בסדר. שזה גם מובן. יש לי כמה וכמה חברות, (החברות המתמודדות כמוני) שגם להן זה נקודה רגישה, זה לא קל.

כמובן שיש לי את המקומות שאני מרגישה הכי קרובה להשם, הכי. או את הזמנים האלו שאני מרגישה אותו במוחשי מחבק אותי ושומר עלי. אבל ההתמודדות הזו מול קושי בקשר מולו זה מאתגר, זה כואב.

אמרה לי פעם דמות קרובה, שסיפרתי לה בכאב על השאלות שיש לי. הסבירה לי שאני יכולה לקבל תשובות לזה והשכל יבין, אבל משהו בי בתוכי יהיה לו קשה לקבל - לכאב הזה. השאלות שלי מגיעות ממקום מיוסר וזה שונה כנראה.

אז אני רוצה לחזק את מי שמרגישה כמוני, שמרגישה אולי אשמה, או נוראית, או לא בסדר. שמצב כזה הוא מובן, ויש עוד הרבה בנות שמתמודדות עם זה. והשם, גם מתוך זה למרות הכל לא עוזב, אוהב. תמיד, גם אם קשה לנו לקבל או להרגיש את זה לפעמים. ואפילו הייתי אומרת, שאפשר לדבר איתו, על הכל. גם על מה שאנחנו מרגישים כלפיו, את הרגשות הכי קשים ואישיים. הוא פה. בוא נשתדל מדי פעם, כמה שאפשר, כמה שמסוגלים לדבר איתו, שיחה אל אבא. מהלב השבור, (וגם מהלב השמח:) לספר לו מה אני מרגישה. כמה שמתאים לי, כמה שאני מצליחה. זה בסדר. זה עצום!

והנה אני יספר לכן עכשיו על נשיקה מיוחדת מהשם יתברך:

ערב חג, וכולם בקניות. הייתי נורא לחוצה ועצבנית מזה, איך אני אצא לחפש דברים כשאני סמרטוט בלי כוחות? אבל מה, הייתה לי סיעתא דשמיא גדולה. מצאתי את כל הדברים שרציתי ואפילו יותר מזה, ממש מתנה מהשם. כאילו הוא בא אלי ואומר לי תראי בת יקרה שלי, אני רואה את המאמצים שלך, אני רואה את הקושי שלך ומגיע לך גם לשמוח. אפילו בדברים קטנים שיעשו לך טוב.

אז אני רוצה לסיים באיחול ותקווה לעצמי ולכל עמ"י: שהחג הזה יעבור הכי בטוב, הכי בשלום. ואמן שניראה ישועות!