מתמודדת נפש: "אני רוצה כוח לדברים הפשוטים, לצחצוח שיניים, לעליה לאוטובוס, לירידה ממנו"

לצערי אין לי בשורה טובה לספר, או מילים שיגידו ששלומי טוב. כי הוא לא. רחוק מזה מאוד. מאוד. המצב שלי התדרדר והתדרדר והגיע למקומות מאוד קשים ואף מסוכנים.

הסבל והכאב כ"כ חזקים שבראש שלי יש פתרון אחד וסופי, שמוחק הכל, מעלים. נכון, אין דרך חזרה, אני יודעת. אבל בייאוש הזה זה לא משנה. כשיש רגעים יותר שפויים ויותר הגיוניים, אני מצליחה קצת לראות תקווה, להשמיע לשכל דיבורים.

הכאב כשהוא שולט, למרות שקשה להתעלם ממנו אני נכנסת לניתוק, לבועה כזו סגורה ומסוגרת. לא מרגישה, לא מדי חושבת, בקיפאון מוחלט. לא נכנס אלי רגש, לא יוצא. בעולם משלי. בוהה לפעמים ואז חוזרת. זה בעצם מספר כמה הכאב כל כך גדול שכבר אי אפשר להכיל אותו.

ובפנים המחשבות טסות, סובבות סביב משהו מסוים. סביב אשליה כזו שמשהו אחד יכול לקחת ממני את כל הגהנום הזה. ואני חושבת, מדמיינת, מתכננת ופועלת. כדי שהפתרון הזה, יהיה מוכן לרגע שארגיש שזהו.

ואז בתוך כל זה החלטתי לעשות מעשה אמיץ, לבחור בחירה קשה וקורעת. בחירה ששומרת לי על החיים ואני מערבת דמות קרובה, ונותנת לה לעזור לי במה שלי קשה. ומביאה את מה שנותן לי ביטחון. את המפתח להעלים את הסבל. התלבטתי קשות, הלוך חזור, והחלטתי בסוף. החלטה שאני לא יודעת מאיפה הגיעה, בלי מדי לחשוב, להעמיק. פשוט עשיתי. וכמה שזה היה לא פשוט. רק השם יודע.

ובעצם, כל רגע שאני פה עדיין, בחיים. זה בחירה. ואני בוחרת. עוד רגע, ועוד אחד.

היו ימים שכל שעה שעברה זה היה ניצחון, ברמה כזו. הייתי כל כך על הקצה.

ועדיין, אומנם הלכתי פסיעה אחת או שניים אחורה. אבל עדיין אני מרגישה תלויה. בין שמיים לארץ. ממש קרוב לתהום.

אני נלחמת על החיים.

במובן הכי פשוט, הכי שטחי.

לחיות או לא.

להמשיך או לסיים

רגע מחליטה ככה ורגע כך.

מאבק של חירוף נפש.

אין כוחות כבר

הכל הולך על המאמצים להתקיים

אף אחד לא מתאר כמה עוצמות צריך בשביל דבר אחד.

שלהרבה מגיע בקלות ובלי מחשבה.

אבל בינתיים ממשיכה

עוד שעה, עוד יום

לא יודעת מה יהיה עם הרגע הבא

אבל מחזיקה בציפורניים.

בלי לחשוב הלאה, בלי להרגיש

זה מתיש

כל ההתמקדות עכשיו הולכת לזה

לשמור. על החיים.

לשמור. 

ולבחור.

לבחור במה שלפעמים זה קריעה.

ובמה שעכשיו אני לא מבינה 

אבל אני מנסה.

מתאמצת בכוחות שאין לי.

ומקווה שאצליח להתמיד. 

זה מתיש המלחמה הזו, המלחמה על החיים. מאוד מתיש. ואנשים מהצד העירו את תשומת ליבי, שאולי אני צריכה להילחם לא במוות, אלא בחיים. שיהיה לי למה לחיות, שהחיים שלי יהיו שווים בשביל לחיות אותם. שאולי אני צריכה לשחרר. ואני מקשיבה למשפטים האלו, מסכימה איתם, זה נכון.

אבל אין לי כוחות. אין לי שום טיפת כוח לשום דבר. אני כ"כ רוצה כן לעשות משהו, לא יודעת בעצם מה אני רוצה. אני רוצה שיהיה לי כוח. שפשוט יהיה לי כוח, לא שאני אהיה כזה סמרטוט.

דיברתי עם חברה, על זה שכשהתשישות והחוסר כוחות האלו נמצאים, אין כוח לעשות פעולות הכי בסיסיות. כמה שזה נשמע מגוחך, אבל קחו לדוגמא את זה שמצחצחים שיניים, אתן יודעות שבשבילינו זה לא כזה קל ובא מהאוויר. כן, להתקלח, להתלבש, לעשות דברים הכרחיים לפעמים גם לזה אין כוח. אין. אפילו להרים את עצמי מהכיסא, להחזיק את הכתפיים שנפולות, הכל מרגיש כבד, משותק.

אני צריכה ללכת לטיפול, יש לי סרט שלם בראש כמה הדבר הזה דורש, צריך לקום, להתלבש (וזה כולל אוהו כולל...) לצאת מהבית, ללכת לתחנה, לעלות על אוטובוס, לרדת, והרשימה עוד ארוכה. אז אתן מבינות למה כל דבר כזה הוא מאיים ונראה הר גבוה שאיך עוברים אותו.

זהו, אני לא יודעת מה יהיה, לא יודעת מה כל יום וכל שעה יקרה. כי הכל כזה לא יציב ולא בטוח.

בדרך כלל אני מסיימת את הטורים עם מילות תקווה. אבל אין לי האמת, לא רוצה להשלות את עצמי כבר. אלו החיים כרגע. כמה עצוב, כמה כואב. (אני כותבת מניתוק קצת) אבל מה לעשות. אין לי מושג מה עוד יהיה, מה עוד יבוא.

השם יעזור. (האמת הוא עוזר, אבל שנרגיש ונראה את העזרה שלו, ושתבוא מהר)