איילה קליין במדור חדש: נפש בהחלמה - מדור ללא מסכה מחדר האשפוז

אני מאושפזת. כן, משתדלת לא להתבייש בעובדה. אם לא הבנתם נכון - אז במחלקה פסיכיאטרית.

אני בחורה בת 19, צעירה, אבל ת'אמת שלפעמים מרגישה מבוגרת :) עברתי הרבה שנים של סבל נפשי ובדידות גדולה. באיזשהו שלב ה' שלח לי שליחים מיוחדים  שעוזרים ומלווים אותי במסע הארוך. (ולא שהוא ניגמר) תוך כדי כל הסבל שעברתי הבנתי שאני צריכה עזרה.

שלחו אותי לטיפולים, חלק מבחירה חלק בכפיה. ובגלל היותי בן אדם רגיש כל דבר טלטל, והייתי בחוסר יציבות נפשית מאוד שהוביל אותי למצבים קיצוניים.

הייתי ימים שלמים במיטה בלי רצון וחשק לכלום, חיים אפורים כאלו, מלאים בייאוש. ככה יום ועוד יום, מדי פעם היה לי פגישה עם הפסיכיאטר שלי. והרבה מאבקים לעשות משהו, או ללכת לשיחה עם המטפלת. בפרט כי פחדתי לפתוח את כל העבר הכאוב שלי.

אבל האמת עמדה לי כל הזמן מול העיניים – הידיעה שמה שיעזור לי להרגיש טוב זה לפתוח כאבים ולהעיז להסתכל אליהם ולטפל בהם בטיפול נכון ויסודי.

זה לא התאפשר לי כי לא יכלתי לפתוח את הכל במסגרת מצומצמת ולחזור אח"כ לתפקד...

החיים המשיכו ולא הרגשתי טוב, ועוד יותר לא טוב. באיזה שלב היה לי איזו שהיא תקווה ברעיון ללכת לאשפוז, הרגשתי שזה מה שיעזור לי באמת, המקום שאוכל להרגיש את מה שאני מרגישה בלי לחיות תחת מסיכות, לקבל תמיכה ולהיות בחברת אנשים כמוני. אחרי שראיתי ששום דבר לא משתנה ומתקדם והמצב שלי נהיה יותר ויותר גרוע ומתדרדר למקומות קשים - הגיעה ההחלטה הסופית ללכת להתאשפז.

זה לא היה קל. ולווה בהמון חששות ורתיעות, אבל עשיתי את זה ב"ה. ואני עדיין במלחמה, עדיין בקושי וכאב.

וכן, אני מאושפזת ומתמודדת אבל אני בן אדם רגיל, אפשר לפגוש אותי בתור בחנות או בקניות של בגדים כשאני יוצאת לבחוץ.  נכון, כרגע הנפש שלי לא מרגישה טוב, אך היא לקחה פסק זמן להחלמה. אני לא יודעת עד מתי ויכול להיות שלא יראו עלי כלום ברחוב כי אני שמה חיוך גדול וענק, (נדבר עליו בהזדמנות).

החיים שלי הובילו אותי לאיפה שאני עכשיו, פצועה, מדממת. נלחמת. וזה מלחמה לא קלה, שוב ושוב. מלחמה על חיים, על מצב רוח, על לקום מהמיטה, על שיחה. מלחמה קיומית. מלחמה של גבורה.

אני לא תמיד גיבורה, שלא תחשבו, אני נופלת המון ולפעמים לא מצליחה לקום. כרגע הכאב שוב מגיע אלי, הוא בן לוויה קבוע שנמצא איתי כמעט כל רגע. וכשהוא מגיע, הוא משתלט ולא נותן מרגוע. ובתוך הים של הסבל, אני יושבת לכתוב שירים, מנסה לתאר במילים את הייסורים. הנה הצצה למה שקורה לי מבפנים:

כמה שאתקדם, כמה שאעבוד

יגיע הרגע הזה.

שישאב אותי למטה

לתהום.

לכאבים המייסרים, לשחור והאין אונים

לחוסר כוח ולייאוש

ולכל העייפות והתשישות

לא יודעת אם יש לזה סוף, לא רואה אותו באופק.

עכשיו בנקודה השבירה

לא מאמינה בתקווה

כל המחשבות הטובות מתנדפות

ההחלטות היפות עפות...

והלב - כואב.

הנפש - חבוטה.

הדיכאון - שולט

מכה בכל פינה

ובנתיים, המחשבות טסות

בי שמות עושות

כל חלקה טובה - הורסות.

הכאב מדי מציאותי

מראה לי כמה הוא אמיתי

מסתכל עלי בעיניים שחורות

שונאת באותם רגעים את הכל

רוצה לברוח ממלתעותיו המרושעות 

להתנתק מהרגשות - להאבד לכמה שעות.

ובנתיים, מרפה, נשאבת,

או אולי נשכבת

מוחקת

או אולי מתמודדת?

נלחמת או אולי מתרחקת? מנגבת דמעות

מתנשפת ממרוץ.

מניחה ראש - ומרימה עיניים

לבורא עולם.

מהטור הזה, אני רוצה לשלוח חיבוק גדול לכל אותן מתמודדות, לכל אלו שנלחמות - לא משנה באיזה מלחמה, כל אחת וההתמודדות שלה.

באנו לעולם לעבוד, וזה קשה ולא קל, ולפעמים מרגיש בלתי אפשרי, וה' קח את הכאב הזה כבר. וזה גם בסדר, הידיעה שהוא איתנו, מלווה, אוהב, מחבק, לא משנה מה נרגיש.

לא משנה אם נתפלל בסידור או נגיד כמה מילים משלנו, הוא אבא של כל אחת. הוא אוהב אותנו ורוצה שנכניס אותו לחיים שלנו, לכאב ולסבל, לייאוש והריחוק, לשמחה והסיפוק. בוא ננסה, בואו נקח עכשיו רגע אחד שבו נכניס את אבא לאיזה חוויה יומיומית שלנו.

הוא כאן, מחכה באהבה. ורוצה אותנו קרובות, יותר מתמיד.

באהבה ענקית, אילה.