כן,
בא לי לרוץ, לצרוח,
לקפוץ, לברוח,
כמו כלב לנסות לנבוח,
מתחשק לי למרוח בצבעי אצבעות,
ולבנות מבצר ענק מקוביות.
כן, מה יש?
נכון, זה לא מקובל וזה לא מתאים.
אני כבר גדול,
עם כובע עגול,
פפיון סגול.
כולם יראו וידברו,
יצחקו וילעגו.
נו, אז מה?
אני לא כולם וכולם לא אני.
וכל אחד מתבייש מהשני.
אז איפה בעולם יש מקום לכולם, עם הכל והשטויות, וכל השגעונות.
איפה המקום שאהיה בעצמי,
וכולם יאהבו אותי גם כשאני שואג או סתם מתבודד.
רק בגלל שאני אני.
איפה המקום שיאהבו אותי בלי סיבה, גם בשעת כעס או מריבה.
ו...איפה, איפה הכולם שכולם פוחדים ממנו,
והאם אף פעם לא נהיה ב'עצמי', האמיתי?
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: