גיטי מאירוביץ: הילדים שלנו חכמים מאוד! ותנו לי אמא שתתווכח על האקסיומה הזו עד ש...

השבוע ראינו ברחוב עגלת שלישייה. זו הייתה אטרקציה לכל דבר. שלושה מתוקים לבושים בתיאום מושלם ישבו בתוכה והיו מבסוטים כאילו הבינו שהם כוכבי הרחוב.

"אמא, גם לנו הייתה כזו עגלה?" שאל בן החמש, ואני הסברתי לו שלו הייתה עגלת תאומים יחד עם אחיו. "תאמין לי שהיה לי מספיק מסובך לסחוב עגלת תאומים, אין מצב שהייתי יכולה להזיז עגלת שלישייה"

בן החמש הקשיב ואז אמר "במצרים היו עגלות שישייה". צחקתי מהמחשבה. "בטח המדרכות במצרים היו מאוד רחבות" המשכתי איתו בקו החשיבה.

אך אז הילד הפתיע אותי ואמר "ממש לא, האימהות בכלל לא טיילו עם התינוקות ברחוב".

"למה לא?" שאלתי,

והוא ענה במהירות "כי הן היו עיוורות, ולא יכלו לראות כלום, אז אין מצב שהן לקחו את התינוקות לטיול"

"עיוורות? ה' ישמור! מי אמר לך שהן לא יכלו לראות?" התפלאתי.

"כן נכון! הגננת אמרה שכל האימהות היו אימהות עבריות! מסכנות... איזה נס שאת לא אמא עבריה, רק אמא רגילה".

כמה צחקתי...

"אתה חכם מאוד!" החמאתי לו והסברתי את ההבדל בין עבריות לעיוורות.

כל אמא יכולה לשלוף ברגע כמה "חוכמות" לא חכמות מרפרטואר ההגיגים של הילדים. כמו הילד שמחפש חתן לרכבת ה"כלה", או הילדונת ששרה בשמחה "אשכולית, מרגרינה..." הילד שמצייר "סידור פירות" עם סידור תפילה במרכז ופירות מסביב.

הילדים שלנו חכמים מאוד! ותנו לי אמא שתתווכח על האקסיומה הזו, אבל האמת היא, שהמונח "חכם" אינו מתאים כל כך... הרי בעצם מדובר בהפך הגמור, חוסר הבנה. המח הצעיר לא בשל להבין את משמעות הדברים.

ואסביר למה אני מתכוונת.

מורה טוב הוא מורה שמעביר חומר לימודי באופן שכל הכיתה מבינה את הדברים בצורה שווה ונכונה.

אם אנסה להיכנס לראש של בני בן החמש, הרי הוא ישב בריכוז ושמע את סיפור העבדות במצרים. מדובר בילד חרוץ חמוד ומרצה. הוא רוצה להקשיב לגננת היטב כדי שיוכל לספר לאבא ואמא בדיוק מה שהגננת סיפרה.

אז הוא ישב על הכיסא הקטן והקשיב היטב היטב גם למילים שהוא לא מבין. הוא שמע שהקב"ה עשה נס גדול ולכל משפחה נולדו שישיית תינוקות, אבל הוא לא הצליח להבין על מה השמחה הגדולה – הרי האמא המסכנה של אותם ילדים עיוורת. היא לא ראתה! כמה נורא שכל האימהות היהודיות במצרים לא יכלו לראות!... טעויות כתיב ומשמעויות שונות לא מטרידות אותו, העובדה שהאמא לא רואה מטרידה אותו הרבה יותר.

זה הסיפור שהילד שלי שמע. סיפור שגוי, מעוות ולא פשוט.

ובסוף שבוע, סביב שולחן השבת, הילד סיפר את הסיפור כפי שהוא קלט. ואנחנו? אנחנו צוחקים למשמע "ההברקות" וה"חוכמות", במקום להבין שה"חוכמות" האלה הם תוצר של מצוקה, של אי הבנה.

כולנו מסכימות שאי אפשר להתפתח ולגדול על מצע של חוסר הבנה, כולנו רוצים לגדל ילדים חכמים באמת ולא ילדים שמצליחים למצוא "פתרון" מזדמן למצוקה.

שנה אחת, זכיתי ובני למד אצל רב'ה מדהים! זו הייתה שנה של עונג צרוף. שנה שלא 'זכינו' לשמוע חוכמות, ולו בגלל העובדה הפשוטה שהרב'ה השכיל להסביר את חומר הלימודים כמו שצריך, הוא תאר תיאורים מדויקים, סיפר את פרשת השבוע במילים מובנות.

באותה שנה הבן שלי לא נאלץ להמציא פרשנויות למילים שאינו מכיר ולמושגים חדשים ומופשטים. הילד למד לברך ברכת המזון בלי להמציא מילים באמצע, הוא ידע להסביר לי פסוקים כהלכה, תוך ציטוט מדויק של הרב'ה.

ריבוני, תן לי השכל להבין את תהליכי ההתפתחות שעוברים ילדיי, הענק לי את העונג להתמוגג מחוכמתם, סייע בידי להסביר לכל אחד מהם באופן שישמעו ויבינו.

ואבא, לפעמים קורה שגם אני, כמו ילדיי, מתקשה להבין. מחפשת תירוצים והסברים קלושים, אך אתה יודע כי אין זה מתוך עזות מצח אלא מחוסר הבנה. ולכן אני מתחננת בפניך, אבא – ברגעים האלה, עזור לי להבין באמת מהו רצונך כי כל רצוננו לעשות רצונך בלבב שלם.