לך אמא מתמודדת מסורה / אודל קליגר

תמונה pixabay

היום רציתי לדבר אל אמהות שמתמודדות עם ילדים מכל הסוגים. זה לא סוד שכל אחת ואחת מאתנו התחתנה, מי צעירה יותר ומי קצת אחרי וכל כך חלמה להקים את הבית שלה עם בן הזוג הנכון לה ועם ילדים שיהיו. ילדים מקסימים ואהובים וטובים. והקב"ה נתן ונותן לכל אחת לפי היכולת שלה ולפי המשימה שלה בחיים.

יש לא מעט נשים שקיבלו משימה בחיים שלהן, משימה שהן לא חלמו עליה, שהן באמת לא ביקשו אותה והן קיבלו אותה בחדר לידה בתוך אריזת סאטן תכלת או אריזת סאטן ורודה.  הקב"ה אמר לאותה אמא - אני סומך עליך, זה שלך.

מיותר לציין שברגע הראשון עוד רואים תינוק קטן וזה נראה תינוק חמוד ומתוק, אבל מהר מאוד אחר כך רואים את ההלם של האמהות, שלא נדבר על האמהות הצעירות.

שמעתי בתקופה האחרונה על זוגות צעירים בני 19-20 שקיבלו ילד עם תסמונת דאון או פיגור או CF או דברים אחרים. הסביבה עצמה גם לא יודעת באמת להגיד תשובות לאותן נשים אז כולם אומרים 'תהיי חזקה' או 'הקב"ה לא נותן ניסיון למי שלא יכול לעמוד בו ועוד כל מני משפטי חז"ל. אבל באמת של האמת, אני מאמינה שכל אמא כזו, שלרגע אי אפשר לחשוב שהילדים האלה לא מביאים רגיעות או שמחה הביתה, כל הילדים התסמונת יש להם נשמה, ילדי נשמה. הם לא רוצים לצער או להכעיס אותך. הם כל כולם תום וטוהר. אבל להורים עצמם ההתמודדות מאוד לא פשוטה עם המבטים של ה'בחוץ'. מעתי על משפחות ששלחו את הילדים למשפחות אחרות בגלל ההשלכות של השידוכים, שזו עוד בועה שכולנו נמצאים בתוכה.

אני רוצה לדבר אליך אמא יקרה. את אותה אחת שקיבלה את הילד או הילדה המיוחדים האלה ומתמסרת במסירות אין לתאר. הרי את היחידה ובעלך אם יש לך בן זוג, אתם היחידים שמתמודדים איתו לילה ויום, ומול מוסדות הלימוד ובחוויות משפחתיות ומה לא. ואת עושה מה שאת יכולה - את הולכת לטיפולים, הולכת לרופאים ונותנת כדורים כי את אמא, את עושה מה שאת יכולה.

אבל מתי בפעם האחרונה ישבת באמת, לא רגע כי זה לא משהו של רגע אחד, אבל ישבת יום אחד, ירדת לך לאיזה שדה פתוח מקום ירוק של השמים והארץ והסתכלת לריבונו של עולם ואמרת לו 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד כזה. אני באמת מרגישה שליחות ונאמנות לילד שנתת לי, תהיה איתי. אני רוצה לספר לך...'

ותספרי לו על הרגעים האלה שכיף לך עם אותו ילד, על הרגעים האלה שנצבט לך הלב ואת מרגישה קורבן עולה ואת שואלת 'למה לי הבאת את ההתמודדות האלה'. זה רגעים שמאוד מאוד של כאב. בואו נהיה אמיתיות, שום פסיכולוג בעולם לא יוכל להגיד לך 'תקשיבי, אני לוקח עלי את הכאב, רק תעשי א-ב-ג'. לא. זה כאב שהולך איתך עד היום האחרון של אותו ילד.

נכון שיש רגעים של שמחה, נכון שיש רגעים של היסח דעת, נכון שהקב"ה מפצה בהרבה דברים אחרים למשל אם יש ילד כזה אז בפרנסה יותר מסתדר או בזוגיות יותר קל כי שניכם זוג ביחד מול אותה התמודדות, הקב"ה לא נותן בהכל חורבנות.

את אמא יקרה שמתמודדת עם זה - עם אותו ילד שמתמודד עם בעיות נפשיות שלא רואים אותם כלפי חוץ ואת היחידה שיודעת ומפחדת לעתיד שלו או אם אלו בעיות פיזיות שרואים, או כל בעיה אחרת. לכי לך היום, צאי לך למקום פתוח, תסתכלי לשמים לשמים ותגידי לריבונו של עולם שייתן לך כוחות במשימה שהוא נתן לך בחיים האלה.

את לא צריכה להיות גיבורה, את גם ככה גיבורה כי את אמא מסורה.

אחרי ששיתפתי בסיפור על הילד, שיתפו אותי, המון נשים וכתבו לי 'אני גם עם ילד כזה, את לא מבינה מה אני עוברת, את לא מבינה איזה חיים יש לי, איזה טריקות דלתות, איזה בכיות ביום ואיזה לילות'. ואותה אמא יוצאת לעבודה? מחייכת? מקסימה? מראה שהיא מאושרת? את מדהימה!

תתני לך, בלי קשר לבעלך או שלום דבר אחר. לכי לך, צאי למקום פתוח ותגידי 'ריבונו של עולם, תהיה איתי על מה שאני עושה. כמה אני מתמסרת, כמה אני נותנת מעצמי'.

בהצלחה!