לדמוע: כשילדים קטנים מצפים באמת לגאולה ''זה חיים אחיך שנולד אחרי שהלכת''

ערב תשעה באב
סעודת המפסקת
אני מקשיבה לשיח מעניין בין הילדים.
תארו לכם שמאיר דופק בדלת ומודיע,
התחלת הגאולה!
חזרתי.
הילדים מתארים מדמיונם איך יראה: אוי, זלמי, עשו לך פיאות?
מי הילד המתוק שלובש את אותו חולצה של זלמי?
זה חיים אחיך שנולד אחרי שהלכת.
מה?
מתי?
יש לו גם פיאות....
(צחוק מתגלגל ביניהם)
רגע, יש כאן ילדה קטנה, תינוקת, היא של השכנה?
לא
היא פייגי,
אחותך המתוקה, שגם נולדה אחרי...
(שוב צחוק.....)
זלמי דומע, אני מתגעגע
אבל אתה לא זוכר אותו, אז למה אתה מתגעגע?
למה שאתם מספרים לי שהיה, אני רוצה גם.
בלב צביטה, "על אלה אני בוכיה" על מה שמספרים שהיה,
מחכה בציפייה בגעגוע.

אני יושבת, המחשבות לא עוזבות אותי,
מה עם הקב"ה? אין לו בית, הוא מתגעגע לילדים שלו.
אני יושבת בביתי, החמים והנעים, ומתגעגעת, על מה שהיה ואיננה.
הלוואי ותבנה את ביתך בקרוב ממש

גיטי התעקשה להכין עוגת וופלה שמאיר אהב, אני רוצה להכין לו את העוגה הכי טעימה שאהב, ככה הוא יוכל לשבור את הצום ברגע שיבוא.

ותחזינה עינינו בשובך לציון.
ושבו בנים לגבולם
הלוואי שנשמע בקרוב את קול של השופר המודיע על הגאולה הקרובה,

פערי גלויברמן מנהלת קהילת ''מאירים את העולם'' להגברת מודעות הורים בדיגיטל.

(התמונה באדיבות המשפחה)