התפקיד הזה גדול עליי/ שירה גמליאל

"לפעמים בחושך בלי שאף אחד יראה אותי בא לי לצעוק בקול גדול: התפקיד הזה של 'המנהלת' גדול עליי."

מרגישה כמו חצי פסיכיאטרית, חצי פסיכולוגית וגם גננת של העובדים שלי.

כמה כוחות נפש הם דורשים מאיתנו. כמה מחשבה, כמה רגישות, כמה אומנות, כמה זהירות, כמה אומץ, כמה נחישות, כמה חוסן.

הובלה של ארגונים כרוכה בניהול והובלה של אנשים.

אנשים הם נפשות ולעיתים נפשות מדממות ממילים שנאמרו או שלא נאמרו, דווקא כשאותה נפש כה השתוקקה אליהן ממעשים שנעשו או שלא נעשו בדיוק כשהיא כה ציפתה להם.

אותן נפשות מדממות בסופו של דבר הן גם נפרדות מאותו ארגון והמנהל נשאר שם נבוך עם המחשבות והלבטים הקונפליקטים והרהורים על אותו אדם שמחפש לו משמעות על ההתפטרות השקטה (ששששש!! בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע אותה) שמתפשטת כמו מחלה ממארת.

הוא נותר מבולבל ומותש מהאיזון המיוחל  בין הרחוק לקרוב, מטיל ספק לגבי אותה היברידיות מדוברת והמילה גמישות עושה לו קצת חלישות.

להיות מנהל בעולם העבודה החדש מצריך מהמנהלים בהחלט לחיצה ארוכה על Refresh

להמתין

לאפשר

לשתף

לפרוק

לעבד

להרפות את הרגל מדוושת השליטה ולהתחיל לנוע לעבר תפיסה ניהולית חדשה שתסייע להם לעצב פרופיל ניהולי חדש המתכתב באופן פרקטי עם המגמות של עולם העבודה שמשתנה וצומח בכל רגע ובכל שנייה.