אני ואת רובוט? / יונה בנישו

"נו יאלה מהר אילה, מהר! מהר יותר!"
"כולנו מחכים לך כדי לקרוא קריאת שמע..."
ככה מצאתי את עצמי דוחקת בילדה שלי. אחרי שכוחותי כבר עזבו אותי מזמן, עפעפי רפרפו
במרץ על עיני, ומכיוון פי נשמעו "קנעקים" בזמן שהלסתות שלי עמדו להיקרע כמעט לגמרי.
מפיהוק.
ההשכבה נמשכה זמן רב. רב מידי לטעמי. כמה זמן לוקח לילדה בת שלוש וחצי להתפנות
ולחזור למיטה? שמא גם היא, כמוני, עמדה במטבח בכל שעות היממה... והכינה אינספור
ארוחות ביום לאינספור חגים ושבתות??
השנה זה היה קשה, ככה הרגשתי. שבת- חג שבת- חג. ואני השתזפתי לי במטבח בין
התנורים, לכיריים, לקומקום ולהבלי פיהם של ילדי, להבדיל.
פעם אחר פעם שלחתי את בעלי למכולת. "ותעשה לי טובה תחזור עם כוסברה" התחננתי.
הוא לא חזר עם כוסברה אלא עם חלב.
הרמתי גבה כמי ששואל על התחליף המגוון, והוא עדכן אותי במחסור החדש. אין חלב!
אז הוא קנה חלב ונהיה לנו בשפע ברוך ה'. לא רציתי שהוא יתקלקל אז הכנתי קרפ.
אופס! חסרה לי ביצה. ושמן, זה הבקבוק האחרון.
בעלי נשלח שוב למכולת. אבל הפעם הוא הביא לי כוסברה כתחליף. יש מחסור בשמן כך
הסתבר..
השוויתי מתכונים במוחי במהירות ואילתרתי משהו מעניין, תחליף למחסורים. עוד מעט
אחותי ובעלה מגיעים לארוחת ערב. וצריך לדאוג לכיבוד ראוי לשמו ולשולחן ערוך...
וזו אחת הארוחות מיני........... תשלימו לבד. שבת- חג שבת- חג.
והילדה הזאת, אילה שלי. מעזה לפסוע לה מעדנות למיטתה כשאימה העייפה (אני) מתה
כבר ללכת לישון??
פתאום נזכרתי בעוד כמה מקרים כאלו. אחד מהם היה כשביליתי במטבח, כמובן. היא באה
אלי עם דף ועט וביקשה שאצייר לה ספר תורה ובאמצעו כתר. (???) פתרתי אותה ממני
בתרוצים כמו: "אחר כך, תבקשי מאבא, אולי עוד מעט..."
פעם אחרת הייתי באמצע לשטוף כלים והיא רצתה מאוד שאבוא לראות את הפאזל שגמרה
להרכיב. כל מילות ההדחקה עמדו לי על הלשון אך הפעם החלטתי דווקא לעצור.

שטפתי את ידי מהסבון. ניגבתי אותן, הפניתי גב בהפגנתיות לכלים ובאתי לראות את
הפאזל.
העיניים שלה נצצו.
הסתכלתי עליה.
פתאום ראיתי אותה. את אילה שלי. בת השלוש וחצי. האמצעית, הקצת סנדוויץ', המאוד
יצירתית, המתוקה הזאת. אילה.
התישבתי על הרצפה בישיבה מזרחית, וזה נתן לה אות להמשיך ולהרכיב עוד פאזל למול
עיני הצופות. היא נהנתה מכל רגע!
עצמתי את עיני ולקחתי נשימה.
ניסיתי להבין איך זה התחיל? איך, ריבונו של עולם, נהייתי תקתקנית כזו יעילה וממהרת?
איך כמעט אין לי זמן להסתכל על הילדים שלי מציירים או מרכיבים פאזל? איך המבט שלי
הפך להיות רובוטי כל כך, וכל עצם שנקלט בהן- פוטנציאל להילקח ולהיעמד במקומו הנכון??
מתי בפעם האחרונה נהיניתי להביט בשקיעה? או לספור כמה כוכבים יש בשמיים? מתי
הסתכלתי לילדים שלי בעיניים ולא רק הינדסתי אותם? ולמה לאילה שלי אסור לחלום??
למה?
כי אני עייפה?
או כי..
אולי כי גם אני רוצה לחלום לפעמים ואסור לי?
כן, אסור לי! אני צריכה לתקתק ארוחות שבת וחג. לזכור לכבות את הבויילר. להדליק את
האור בשרותים. להשכיב את הילדים ולצחצח להם שיניים. לזכור לחייך ולומר "לילה טוב",
אני צריכה לערוך ולפנות. להדיח כלים ולצייר ציורים בצורת ספרי תורה. לקנות חבילת
ממתקים כדי לזרוק בשמחת תורה ולהיזהר שהילדים לא יאכלו מהם יותר מידי. לקבוע תור
לרופא שיניים. להכין סנדוויצים לארוחת בוקר. להכין סנדוויץ' לעצמי (בד"כ שוכחת). לקנות
בגדים לחגים, למעבר, לחורף, לחתונה ברוך ה', לאביב ולקיץ...
איזה סחרור!
איך אמצא עוד זמן לחלום בתוך כל המיקסר הזה?
איך באמת?

אם לא אייצר אותו בעצמי?
אם לא אחליט להפנות גב לכלים ולכל שאר המטלות הרובצות עלי
ולעשות מקום בתוכי לילדה שלי,
ולי עצמי.

יונה.