הלוואי שזו קורונה, תנו לי כבר לנוח! / אורה כהן

לפעמים זה מרגיש כאילו הפעם הגיע הזמן שלי להיות החלשה בכיתה.

כן.

אני מתקשה.

מתקשה להבין איך מתפקדים בכל החזיתות, מביאים את המאה אחוז שלך להכל ולכולם,

ואז גם יוצאים עם מצב רוח. שלמים. חיים??!!

והאמת היא, שאני, אורה

לא יכולה.

ערב חג, וקרסתי לתוך עצמי בשקט. הקריסה הזו חיכתה כבר מזמן מעבר לפינה. ישבה שם בסבלנות, שלחה לי איתותים ופיצוצים וכמה כאבי שיניים אפילו.

אבל תמיד היה אופטלגין במקרר, ועוד משהו לעשות. כן עוד אחד וזהו. עוד שניים שלוש וחמישים.

וזהו. היא לא יכלה יותר.

ומתפוצץ לי הראש. וקשה לנשום.

ואני גמורה  מקווה שיש לי קורונה, ומישהו יסגור מאחורי את הדלת, ינעל ואני אשאר לבד שבוע.

כן.

אני חלשה בלהבין איך מגדלים שתי בובות קטנות, עסק גדול, זוגיות, משפחה, חגים, צומות, לידות, בית, ואפילו ככה לסרוג כשמתחשק.

לא מבינה את זה.

מישהו כן מצליח לפצח את הנוסחה? מישהי מצליחה לתפקד במאה אחוז במאתיים משימות יומיומיות - יבשות - נוגדות אופי?

בטוחה שיבואו לי מצטדקות עכשיו.

אז אל. תחסכו ממני.

מבטיחה לכן. אני יודעת להעריך את מה שיש לי. מבטיחה שאמרתי מזמור לתודה השנה יותר מהנורמה. מבטיחה שטוב לי בסך הכל.

אבל.

אני קורסת.

כי כן קשה לי. כן כואב לי לעבור חודשים בלי שרגע אחד עצרתי וחשבתי לעצמי מה קורה איתי ואיפה אני היום.

כן, סיוט לי שוב ושוב ושוב לחזור על רוטינה אפורה ומשעממת וכל כך עמוסה של חיים.

כן, אני מחכה לרגע שקט, לכוס שוקו ומרשמלו בלי שבע אוזניים ורגשות אשם.

וכן, אני רוצה לשחרר.

אבל אני לא יכולה.

גם עכשיו. עם חום, שיעול ופיצוצים במוח אני ממיינת פה קליקס מ"ר פוטטו, וצדפים. למה יש פה צדפים?

וכן.

בבית הספר הייתי מצטיינת.

ועכשיו אני לא.

נכון. בכיתה שלי יש גרושות, רווקות, בנות שמצפות לילדים הרבה שנים.

אני לא שמה אותי בשורה איתן, מה פתאום.

אבל אני גם לא מרחמת עליהן.

כי כל אחת והניסיון שאלוקים נתן לה.

והניסיון שלי, זה לקבל הכל. את כל החבילה שכל כך הרבה אנשים היו מייחלים לה. ולהודות. ולרצות את החבילה הזו. ולהצליח לתפקד אותה כמו שצריך.

כן אני לא מתביישת לומר

קשה לי. קשה לי לתפקד כבר.

לא קרה שום דבר מיוחד היום. באמת שלא. פשוט החופש הגיע וירדו ממני כמה משימות. (לצורך עליה כמובן). דווקא היום הכל הלך כל כך טוב. הכל תפקד בצורה מושלמת. הצלחתי לשלב בין בית, עבודה, ילדים, זוגיות...

אבל אני לא שם.

לא.

יום אחד

אני אגדל. אשנן. יעבור את המבחן. ישלים עם

מה שקורה ככ מהר. יעבוד על עצמי לחיות באיזור הכל כך לא נוחות שלי.

אבל היום

אין לי כוח.

היום אני אחכה למועד ב'.

עם הרבה אופטלגין, כוס שוקו ומרשמלו,

ומיליון רגשות אשם.

תמונה:.freepik