הי חברות, סליחה מורות כבודות. זה גם החג שלי!! / אורה כהן

זה הזיה שפתאום החברות שלך, ששיחקת איתן אי אז אל הדגל בצווחות, ונלחמת איתן מלחמת מים בחצר למרות שהמנהלת אסרה את זה באיסור חמור – הן מורות.
אבל הן חברות.
לא. מורות.
כבודות כאלה, מוקפות בשבעה ענני כבוד.
זהו שזה לא מסתדר לי, כי אני עזבתי את המושג מורה אי – שם בי"ד ביראת כבוד, ביחד עם הידע העצום שלי ,והשאיפות המדהימות ושלוש תפילות מלאות וקשורות לאלוקים באמת.
היום אני משתדלת להתפלל שחרית בהלוך בין כל הרעשים של הבוקר. זה יוצא עייף לפעמים. ומוזר.
אני לרוב מתפללת שמונה עשרה בישיבה. חברות שלי מתפללות כל בוקר עם התלמידות שלהן. ואז מנחה בצהריים. ואפילו נותנות כזה מדרש לפני התפילה.
והן יודעות למשל, מה פרשת השבוע. כן, גם מה ה'שפת אמת' אומר עליה.
אני בכלל לא זכרתי שהיה שבוע. או ששבת קודש מתקרבת. אני תמיד נזכרת בזה רק ביום שישי, כשבעלי מרגיע אותי שאני לא מאחרת את האוטובוס כי לא הולכים לעבודה היום.
לפעמים שאני יושבת בשולחן שבת אצל חמותי, עם הגיסות המדהימות שלי, המורות והגננות- פתאום מרגיש לי כמה הרוחניות והיהדות שלי התפוגגו להם עם הזמן. תמיד אני מנסה לחלק בראש את שבע עשרה השעות שאני ערה בהן, לנסות לגרד לי רוחניות בכוח.
לא מצליחה בלי מחשבון, לא מבינה למה אני חושבת על מחשבונים בשבת. למה אני לא יכולה גם ככה כמותן, להיזכר באיזה משהו רוחני
מאתמול בבוקר. רק לחשב לי שעות.
עד 5 חוזרים כולם הביתה. נשארו 8 שעות. מתוכן 3 וחצי שעות מוקדשות לילדים. ורק להם. לא משנה אם העולם יתהפך או שאני ירצה משהו אחר – זה בלתי אפשרי. טכנית. ארוחות זריזות, משחקים, חיבוקים, גינה, מקלחות, ולישון, בבקשה, לישון. לא, אל תשפכי את המטרנה, בבקשה לא.
אימאאאאא!!!
רגע מי זה אמא? אני?
אז נשארו לנו... (מורות לחשבון! איפה אתן!) 5.4 שעות. ואז מה? אני יוותר על המכונה השחורה בשביל לקרוא הרב פינקוס? ומה בעלי ילבש מחר שהוא ייצא לחברותא שלו? אז אני מעמידה מכונה שתיים, ושוטפת כלים, ועושה עוגת יומולדת למחר....
סליחה, סליחה הרב פינקוס. סליחה כל ההרצאות, או כל הרבנים, שאני לא מתרכזת לשמוע אתכם ואת הילדים יחד. (עוד לא נרדמו) סליחה כל העולם הרוחני שלי, הנעלם. סליחה שיש לי רק תוספות בניה בראש, ארונות מטבח של אחרים ורישוי של עסקים שיצאו לחופשת קורונה.
עוד מעט שבועות. אני פותחת את המחשב. מסיימת משהו דחוף לפגישה על הבוקר. וחושבת שבטח חני גיסתי מכינה עכשיו שיעור, פותחת מלא מקורות מרגשים. לא סתם מקלידה "שבועות" בגוגל, ואז נכנסת לאיזה אתר של חוזרים בתשובה לקרוא קצת על מהות החג.
אבל היי, זה החג שלי!!
זה החג שנותנים בו את הנשמה בשביל התורה האהובה שלנו. זה החג של כל נשות האברכים, שגומרות את
עצמן, שוכחות את עצמן, נכנסות אליו עייפות וטרוטות ובלי שמץ על המהות שלו – כי הן עבדו קשה, קשה כל כך,
בשביל לסגור את המשכנתא של החודש. בשביל להכין מאכלי חלב שיהיה להם טעים. רק שהוא לא ידאג. שיוכל ללמוד בשקט. שיהיה שבע, ורגוע, ופנוי רק לתורה שעוד מעט נקבל על הר סיני.
כי אין מה לעשות. מישהו לקח אותנו, נשות המחשבים, כפה עלינו הר כגיגית, והכניס אותנו לתוך הטשולנט הזה שקוראים לו חיים. תקע אותנו כמו תפוחי אדמה, עמוק עמוק בפנים.
אנחנו מסתכלות לניסיונות בעיניים. אנחנו חורקות שיניים מול אלף דברים שעולם חילוני מציע. אין לנו שום ספר קודש במשרד, שום הרצאה ושום סיכום, אבל שם הגבורה היהודית מתבצעת בפועל.
אנחנו יודעות ממה להיזהר לא בגלל מדרש שקראנו אתמול או ספר של הרב צביאלי בן צור, אלא כי אנחנו שומרות על עצמינו יום יום, שעה שעה. מתווכחות על נעילה לדלת או על חסימה במחשב. על כל שטות שנראית בעיניהם תינוקית, ובעיננו היא הרוחניות שלנו. התורה שלו. וזה המעשה. נכון, יש לנו הרבה פחות מדרש ממה שהיינו רוצות. אבל לא פחות חשוב – זה הקיום של המדרש הזה בפועל.
אז קודם נעשה.
ונשמע...? יום אחד. אולי שיהיה חופשה למבוגרים בלבד. או כאן בשיטוטים באתר קול כבודה, תוך כדי חיפוש מתכונים:)

שלכן

אורה
[pojo-form id="2067"]