הצד השני של הקורונה / שירה אנטוורפן

נכנסנו לבידוד.

לפני שאתן מצקצקות בלשונכן ושואלות את עצמכן: איך נפלו גיבורים? אני חייבת להרגיע ולומר שהבידוד שאליו נכנסנו הוא בידוד מרצון.

אף אחד לא הכריח אותנו או רמז לנו שעלינו להתבודד עם עצמנו.

אז מי הביא אותנו למסקנה הנבונה שעלינו להיכנס לבידוד?

אלו הקיפודים של יאיר.

ומעשה שהיה כך בערך ולא בדיוק היה:

כבר שנים שאני סובלת בדומיה.

הילדים שלי, שימשיכו בבריאות איתנה, אוהבים מאד כל מה שצועד על ארבע, על שש, ואם הוא צועד על שמונה אז מה טוב.

ומרוב שהם אוהבים את בעלי החיים האלו, הם פתחו לי תינוקייה בבית.

יש לנו מספר אגפים, דהיינו: חדרי אירוח וטיפוח.

יש חדר ששייך אך ורק למשפחת היונקים, יש חדרון שאליו מתקבצים אלו ששייכים למשפחת הזוחלים, ויש גם תא מיוחד עבור הזוחלים והיונקים גם יחד.

את שבחי אני מציינת, שברוב הפעמים אני מעלימה עין מהנעשה, מעלימה עין פירושו לא רואה אבל שומעת גם שומעת, יען מאז שציקי הכניס לי את אפרוחיו הרכים הביתה, אני לא זקוקה יותר לשירותיו של שעון המעורר, ומי כמוני מברכת יום יום בכוונה: הנותן לשכווי בינה.

אפרוחים הם יצורים רכים וחמודים, יש לציין, כך שהסבל אתם הוא נורא אבל לא סוף העולם. אבל כשיאיר שלי, אלוף העולם בכל מה שזז, הכניס לי הביתה חלזונות עם מחושים, חרב עלי עולמי.

החלזונות שהוא הכניס לי הביתה היו ענקיים. 'היו' בלשון עבר, כי מישהי אחת אמיצה במיוחד דאגה לסלק אותם כמה שיותר מהר.

מה יש לי נגד חלזונות? האמת היא שכלום.

הם שקטים. הם איטיים. הם חסכנים באוכל והם גם לא תופסים מקום, רק כשנמרוד (החילזון המעצבן:) נצמד לי יום אחד לקיר בחדר השינה, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר.

עזבו חלזונות ואפרוחים.

אבל מה תגידו על ביילא? נראה אתכן מתמודדות מולה.

ביילא היא גם יציר כפיו של הקב''ה, כך שאסור לי לבוא בטרוניות. אבל ברגע שביילא התחילה לחרוץ לי לשון הרגשתי שאני מאבדת שליטה באופן טוטאלי.

ביילא החיננית והססגונית, היא מין לטאה די ענקית אבל רגועה.

קיבלה באהבה את האוכל שציקי נתן לה, הסתכלה עלינו מלמעלה ללמטה (הבית שלה היה הזיז הנעוץ בתקרה אשר בחדר הילדים), רק כל אימת שבטעות נקלעתי לתוך החדר היא חרצה לי לשון.

נשברתי.

והיה גם את הדביבון שמשולם, אחד החברים של בני, מצא באיזה יער.

אמא של משולם הטילה ווטו על כל העניין, כך שהדביבון הלז נחת אצלנו בבית.

הדביבון ההוא היה אמור להיות סגור ומסוגר בתוך כלוב, רק שפעם אחת מצאתי אותו על כתפי, ככה בפתע פתאום, ומהשאגות שאני הקמתי, אדון פרוכטר השכן כמעט וחטף התקף לב.

אבל הקש ששבר את גבי היו הקיפודים של יאיר.

לפני שבוע חזר לו הילד מהתלמוד תורה עם קופסת נעליים מידה 52. קופסה ענקית ששימשה כנראה את אחד הצאצאים של עוג.

''מה יש לך בקופסה?'' שאלתי את יאיר ולקחתי כמה צעדים אחורנית.

''תנחשי'', חייך אלי הילד בחיוך חסר שתי שיניים קדמיות, אחת מהם נפלה באופן טבעי, שן נוספת אולצה לצאת בכפייה.

''תולעי משי'', נאנחתי לי בשקט.

''ממש לא'', צהל הילד וכבר פתח את הקופסא.

''איכס'', צרחתי בבהלה, ''מה זה היצורים האלו?''

''קיפודים'', נעץ בי הילד מבט משתומם. ''תראי איזה חמודים שהם''.

תודו, שלישון בבית אחד עם מויש ואויש האפרוחים, עם רובי הצב, עם ביילא הלטאה ועם זלדה האוגרית, עם נועה הברווזה ועם אביטל-גיטל הכבשה, עם מולי ושולי תולעי המשי ועם צירי הצרצרית -

זה בלתי נסבל.

תוסיפו לכל הרשימה הנ''ל את גדי ורזי הקיפודים... הרגשתי שמבחינתי העניין מוצה.

וכשבעלי חזר הביתה, לפני כשעתיים, והודיע שמשפחת כתרובוביץ, שגרים שני רחובות ליד, נכנסו לבידוד - קפצתי על העגלה.

''ילדים'', קראתי לכל מחמדי ''אנחנו נכנסים לבידוד''.

''למה?'' הם נבהלו.

''כי כתרובוביץ שגרים קצת קרוב אלינו נכנסו לבידוד''.

''אבל מה זה קשור אלינו?'' לא הבינו הילדים.

''לכו תדעו אם לא נגעתם בטעות באחד מבני המשפחה האלו'', הפחדתי אותם. ת'אמת- עד לרגע זה אין לי מושג מי הם הכתרובוביץ האלו ואיך הם נראים.

''אבל'', הזהרתי את ילדי, ''אנחנו בבעיה רצינית''.

''איזו בעיה?'' הם התקרבו אלי ואני לקחתי שתי פסיעות אחורנית, ליתר ביטחון.

''אם אנחנו נכנסים לבידוד, זה אומר שאנחנו כנראה נמצאים בסיכון, ואם אנחנו בסיכון אז מבחינת 'ונשמרתם מאד' אסור לנו להדביק חלילה וחס את החיות והחרקים החפים מפשע'', נאנחתי בצער. ''כך שמכל הבחינות עלינו לשחרר אותם לנפשם, יען אם חלילה וחס הם ייחלו וימותו, לא נוכל להצטדק ולומר 'ידינו לא שפכה את...'''

אז זהו הצד השני של הקורונה. כי אם לכל מטבע יש שני צדדים, אז כנראה שגם לקורונה יש.