אני מול מחשב ללא נשמה ללא חופשים / אורה כהן

לילדים יש חופש.
ולשכנות.
וכל החברות המעצבנות האלו, שהתמזל מזלן והן נתקעו במקצוע כמו הוראה, או גננות, או שניהם יחד.
כולם נוסעים, מטיילים. הולכים לכל מיני בריכות וימים עם כל מיני גלגלים משונים.
אפילו השבוע טס.
רק אני לא.
אני הולכת למכולת, בבוקר שאפילו החתולות בו בחופש אימים, ושמה לב רק לתאריך תפוגה של החלב. 20.6, ופתאום מתחיל פתאום לדגדג לי באף ריח חמוץ של דווקא.
דווקא- זה החופש. פעם הוא היה בצורת ים מושלם וארטיק אבטיח שעושה צמרמורת בשיניים, היום הוא בצורה מרובעת ועקשנית כזאת, של דווקא וחול בקרוקסים. דווקא בימים הכי ארוכים בשנה. דווקא כשהכי חם. דווקא כשאין לי חופש.
בעצם תמיד אין לי.
מיום שני, רשמית, נסגר גן ציפי וגן פזית, ועוד כמה בתי ספר קטנים, ונפתח המשרד שלנו. לרווחה.
גן יסודות, וולקאם.
כל המרקרים והעטים הירוקים והדפי טיוטה שנשמרו כל השנה בצד, מבוישים, פותחים שולחן פתאום בחדר ישיבות. עציצים מיותרים נשברים, כסאות הופכים לאופניים והבוסים מלקים את עצמם על כל קיר זכוכית שתוכנן במקום.
אחרי היום הראשון שהם שיחקו אותה "ואוו איזה חמודים" "ילדים זה שמחה" וכל הקלישאות שהם חיפשו בגוגל כנראה, נתנו להם שוקולד ועוגיות קפה והזמינו אותנו לפגישת הבהרה שמהיום למשרד נכנסים רק גילאי 18+ בלבד, או תינוקות ישנים בעגלות.
אז זהו.
הטלפונים מתחילים לטגן את האוזן, אבא מתחיל להבין מה אני עושה כל צהריים והבייביסיטריות מתחילות להחליט לעצמן לא ללכת לגננות בחיים. או הוראה. או כל מה שקשור בילדים שיוצאים לחופש.
ואז, בשעת הפוגה קצרצרה בין טלפון למייל, אני מתחילה להבין מדוע הסמינר הכריח אותנו ללמוד הוראה.
היום זה ברור: לא רוצים שתאשימי אותם על חגיגות החופש שלא קיימות אצלך בעליל.
מרגישה עצבנית? רוצה שקט? בשביל זה נתנו לך תעודת הוראה: קומי מהכיסא המסתובב, וממחשבך המשעמם, ומעבודתך חסרת התועלת והיהדות, ולכי לך אל בתי הספר והסמינרים, אולי גם גן או שניים, ויהיה לך חצי שנה חופש, ואם כבר תואילי בטובך לבוא לעבוד זה יהיה עד 13:00... מקסימום שלוש. הא!!! וגם שכחנו, יום חופשי! פעם בשבוע! ול"ג בעומר! ופורים.. שני הימים! בתשלום!
אז אל תתלונני. הבחירה בידייך. את האשמה.
את זו שבחרת ללכת למשרד בשדות זרים, באזור עבודה חילוני להדהים, מול מחשב ללא נשמה, שמונה שעות יום יום. ללא חופשים, ללא רצונות כמעט.
מרגישות לפעמים אשמות כמוני?
אז אל.
כי כמו שהמורות המקסימות החופשות לימדו אותנו תמיד – משמיים,
אז גם הבדלי המעמדות האלו, נכנסים בתוך הקשת הרחבה הזו, של השמיים. וגם המקום המצויין או הפחות שהתקבלת אליו. וגם מספר השעות המדוייק שאת עובדת בו.
וגם דרגת החילוניות, וציביון העובדות,
והחופש.
או בעצם המחסור בחופש ואוויר לנשימה-
גם זה.
מלמעלה.
אז לצאת למרפסת, או לפתוח חלון, לבדוק מאיפה זה בא ולהחזיר בקשה קטנה וקצרצרה:
"בבקשה... חופש...."
ויום אחד זה יקרה.

המשפט של השבוע – בכיתי מצחוק שעה:
אם את מרגישה לבד בעולם – תזכרי שיש לך כביסה. והיא מחכה רק לך... 