חלק א': הפרעות אכילה, אוכל (את ה) נפש / שיתוף אישי

אלפי נשים (ואנשים) מתמודדות עם הפרעות אכילה הכוללות עיסוק אובססיבי בדימוי הגוף שלהן,  בולמוסי אכילה, הימנעות מאכילה או 'טיהור' אחרי אכילה, חלקן אף לא מודעות לכך שההתנהגות שלהן בנושא האוכל אינה תקינה, ושהיא נובעת מקושי נפשי. כעת  לא נפרט כאן את התסמינים של הפרעות האכילה בהמשך נעלה טור עם היבט פסיכולוגי מקצועי  בנושא.

סדרת כתבות של שיתוף אישי העוסקת בהפרעות אכילה.- בכל יום חמישי בבוקר יעלה חלק נוסף.

שולמית משתפת אתכן במסע האישי שלה בחיים לצל ההפרעות כשהיא נעה בין אנורקסיה לבולימיה, נאבקת וחוזר חלילה, עד ליום בו היא בעצמה מסייעת לנשים ונערות להיעזר בה ובנסיון החיים שלה והידע המקצועי שרכשה במשך ההתמודדות.

השיתוף והחשיפה הם לא דבר של מה בכך, שולמית היא אמיצה, תהיו רגישות אליה:)

שתפו אותנו מטה בתגובות , במחשבות ובחוויות, וכמובן במה הייתן רוצות לחלוק ולשמוע בנושא.

פרק א'- פעם ראשונה ולא אחרונה

לא הייתי ילדה שמנה,

הייתי ילדה רגילה.

שיער בלונדיני מתולתל, קלוע בשתי צמות,

עיניים כחולות וחיוך מרוח על הפנים,

עד היום זה סימן היכר שלי, החיוך מאוזן לאוזן ( האוזניים שלי זזות כשאני מחייכת:).

גם לא הייתי ילדה רזה,

ממוצעת במשקל,

מאד ספורטיבית ואתלטית,

מתרוצצת כל היום משחקת חבל, גומי, מחבואים, מחניים,  כדור ומה שרק אפשר.

בתור ילדה המשקל ממש לא עניין אותי.

בכלל.

בתחילת גיל ההתבגרות, בגיל 13 יצאו לי פצעי בגרות, בגרתי ,  וגם...עליתי במשקל, התחלתי לגלות את עצמי.

לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה,

עם המשקל העודף,

ותכלס, חוץ מ"לפעמים" זה עדיין לא הפריע לי.

לקראת גיל 16 הרגשתי שאני כבר לא יכולה עם המשקל העודף, לא משנה כמה היו אומרים לי שאני נראית מצויין ושהכל דמיונות שלי, אני ידעתי שהשינוי שקרה לי הוא לא רצוי. כך הרגשתי וזה מה שראיתי.

לא אהבתי את המראה שלי ולא הרגשתי נוח עם עצמי.

כל הבנות התחילו לעשות דיאטות כבר בכיתה ח', הליכות, והליכות וכושר...והיו כאלו שגם לא אכלו. פשוט מאוד לא אכלו.

ועכשיו בגיל 16 גם אני הצטרפתי לטירוף.

למה טירוף?

כי הדיאטות שעשינו לא היו מאוזנות,

לא היו בריאות,

ולא כללו שינוי הרגלים או אורח חיים בריא,

רק התמקדו בלאכול כמה שפחות קלוריות ולרדת במשקל.

ולמרבה הפלא הצליח לי.

ירדתי במשקל.

בתקופה הזו קצת אהבתי את המראה שלי.

אבל אז החלו המאבקים הפנימיים,

לאכול או לא לאכול,

אם אני אוכל  אני אשמין,

האובססיה סביב האכילה או נכון יותר האי אכילה וההשמנה לא הרפתה היא רק הלכה וגברה.

לפעמים התאפקתי ולפעמים נשברתי.

אני זוכרת את אחת הפעמים שנשברתי הובילה לאכילה מטורפת, בלתי שפויה,

ממש כמו שואב אבק. וזה הדימוי הכי עדין שאני יכולה לתת לזה...

כמו טירוף שאת לא שולטת בעצמך, ממש, בולמוס שלא האמנתי שאני זו אני?!

אני זוכרת הלכתי לבקר את דודה שלי אלופת העוגות ומתוקים,

ואני? כל כך אוהבת מתוקים, הייתי אחרי יומיים בהם לא הכנסתי כלום לפה. רעבתי.

הגעתי לשם, וזהו,לא היה עם מי לדבר, אכלתי, אכלתי, אכלתי והמשכתי לאכול.

רציתי לקבור את עצמי מבושה ומכאבי בטן,  ואז  נגשה אלי אחת הבנות דודות שהייתה  איתי, ושאלה למה אני לא מקיאה?.

מה, למה אני לא מקיאה?

איכס, למה להקיא?

כי תרגישי טוב.

וזה קרה.

היא לימדה אותי מה לעשות והקאתי.

בפעם הראשונה בחיי הקאתי בצורה יזומה.

הוקל לי.

עכשיו,

בהמשך אני עוד אתחרט על ההקאה הזו. ויבין שהיא התחלה של סיוט מתמשך

היא הפכה לכלי בחיים שלי, באופן לא מודע.

במשך עשור הקרוב. היא לוותה אותי בכלל בלי שהבנתי שאני בצילה של הפרעה קשה.

לא הקאתי כי רציתי לרזות.

לא הקאתי בגלל משקל.

הקאתי כי איבדתי שליטה,

כי שנאתי את זה שאכלתי בלי שאני ארצה,

כי האוכל ניהל אותי והייתי חסרת אונים.

והכל בשקט בשקט בלי שאף אחד ידע יבין ירגיש או ישמע. כך לבד מול העולם להסתובב עם אבן גדולה בלב, וכאבי שיניים וגרון, וכאב אחד גדול בנפש.

המשך יבוא בשבוע הבא ביום רביעי.

שולמית בכר - דיאטנית קלינית

אימון להחלמה מבולימיה, ולחופש מאכילה רגשית

shlo425@012.net.il I 054-539-6067

בניית אורח חיים בריא I  אימון אישי I  הרצאות, סדנאות, והדרכות

לתשומת לב: בחיפוש אחר נשות מקצוע לטיפול בנושא זה במיוחד, חשוב לפנות למרפאה לבריאות נפש ולקבל טיפול והדרכה להורים על ידי מטפלת בעלת תואר שני טיפולי. טיפול יעיל בהפרעה כולל התערבות של דיאטנית קלינית למעקב תזונתי, וכן טיפול פסיכולוגי.