"בבקשה! קבלו אותי איך שאני"/ מיכל בריטמן

שמי שלומית, בת 48. זה זמן רב שיש לי תחושה קשה בפנים, מעין חלל שמסרב להתמלא. אני מרגישה כאב פנימי עמוק, שמנסה להרפא, אך לא מצליח.

בעקבות סדרת הכתבות הזו, החלתי לתת דעתי לנושא החשוב הזה, ואז פתאום כאילו הבליחה בי ההרגשה, שזהו, אני יודעת מה זה. אני פשוט לא מרגישה אהובה. שלא תחשבו שאין אנשים אוהבים סביבי שאוהבים אותי, אבל משום מה זה לא ממלא אותי.

אהבה ללא תנאים

אז איך זה יכול להיות, בחסדי שמים אני מוקפת משפחה חמה ואוהבת, אז מה חסר לי? שאלתי את עצמי שוב ושוב.

ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי מאד אהובה, אם בכלל, ולא היה לי קשה להיזכר. סבא וסבתא שלי ע"ה, היו זוג ניצולי שואה שעלו לארץ מרומניה, לאחר שאיבדו שם כמעט אל כל משפחתם, וכאן בארץ בנו את עצמם מחדש.

אני הייתי נכדתם הבכורה. הם הרעיפו עלי שפע של אהבה והערצה. אצלם בבית הרגשתי מאד אהובה. ידעתי שהם אוהבים אותי איך שאני.

ואז הבנתי מה היה חסר לי. מבחינתי להרגיש אהובה זה להרגיש שאני ראויה לאהבה איך שאני עכשיו. לא כאשר ארד במשקל, ולא כאשר אהיה יותר טובה או מוצלחת בתחום כזה או אחר.

זאת אומרת שהציפייה הפנימית שלי אומרת לעצמי ולעולם: "קבלו אותי - איך שאני!" בלי שאשתנה, אשתפר או כל שינוי אחר.

אהובה בעצם

קל לדבר וקשה לעשות, חשבתי לעצמי. האם אני מוכנה לקבל את בני ביתי בדיוק כפי שהם? האם אני מוכנה לשדר לבת שלי, שבעקביות מסרבת לעזור לי, "אני אוהבת אותך איך שאת, בלי קשר למידת הנכונות שלך לעזור בבית", או לבן שמתרשל בלימודיו, האם אני יכולה להרגיש כלפיו: "לא משנה איך אתה מתנהג בחידר, בשבילי אתה משהו משהו"...

זה קשה. קשה מאד אפילו.

ואז הבנתי שהדרך שלי לעשות שינוי אמיתי ולהתמלא בהרגשה שתמיד שאפתי אליה, מתחילה ממני.כאשר אצליח לאהוב ולקבל את עצמי בדיוק כפי שאני, בסופו של דבר אצליח גם להתמלא, וגם למלא את כל יקירי במצרך החשוב הזה, וסופו של דבר, לאחר שאקבל את עצמי כפי שאני, ארגיש אהובה, אוכל לשדר לבני ביתי אהבה ללא תנאים, ובסופו של דבר הם גם ישיבו לי באהבה כזו.

מאחלת לך את כל הטוב, מיכל