האביר על הסוס הלבן....

המגרש בנוי ממשבצות -משבצות. הקוד הוא 'שחור-לבן'. מרוב שחור ומרוב לבן לפעמים יש אילוזיה שכזו, הפוסעת בשדה הקרב. כולם מאותו הזן. כולם ערוכים לחזית. יושבי השורה הראשונה, חובשי הספסלים, וגם אלו שמוקמו כרונולוגית או אידיאולוגית אי שם מאחור.
יש ביניהם את הצריחים והרצים, הפרשים על הסוסים השחורים של האבירות הלבנות. יש את נושאי תפקידי המפתח, ה'מלכים' ושומרי הסף.
השאר הם סתם חיילים פשוטים כאלה של צבא ה', שמהדסים חזור והלוך על הלוח ומחפשים את העב"ג.
יש שם את העורמה והאסטרטגיה, טקטיקות ותחכום של מהלכים לא צפויים. יש את הנפילה הכואבת בשבי של הצד השני, והזמנים שעוצרים מלכת. יש את אפקט הדומינו, למרות שזה לא המשחק בכלל. ולפעמים יש 'סריות' של חבר-מביא-חבר.
והערך אלקטורלי. יש טירונים ולעומתם 'ותיקים', חדורי ניסיון, אוחזי כידון ומגן, שפיצים ועוקצים שכשסוף-סוף הם עורקים לצד הלבן – שווה לשבור צלחת, יד או רגל, ולפזר את ההפגנה.

בצד הלבן, בדרך כלל. קו האפס מתחיל לפני קו הגמר. זאת אומרת, כל 13 הניצבות , מגוהצות למשעי ללא עוררין, עומדות הכן בקו הזינוק בנמרצות שיא לכבוש את הזירה. שוות ערך בגיל, בחכמה ונסיבות החיים, טרם החלו לצבור פערים.

בתחילה עוד יש את 'המאמן' והפטריוטיות. אחוות הלוחמים והאינטרסים המשותפים. אבל חולף זמן ושחקנים טובים ונושנים נוטשים את הזירה לטובת 'הכובשים' שבצד העמית.
פתאום יש רווחים על הלוח ורגעי בדידות בחללים שנפערו בין אלו שאתמול לחצו ידיים והיום ערקו למגרש החיים. תרעומת אין בדרך כלל, כי אלו כללי המשחק, וזה התהליך האידיאלי להשגה. כעס? על מה? המזל שמשחק לטובה? עצב? קצת. בדידות? גם. קנאה? וגם…חרבונא. ולוגים של שמחה גם משמשים בערבוביה, שמחה טהורה בשמחתם.

ומה מניח את הדעת?
הידיעה שיום אחד , אולי בתור האחרון, או זה שלפניו, גם את ואני נהיה במטווח, נביט לאחור בצער שיש בו את כאב הפרידה, את זיכרון העבר, לבטי ההווה והתרגשות העתיד. תהיה הנטישה וההשתתפות, עם השמחה והציפיה, יהיו האיחולים, והניסיון, והחיזוקים אל מי שנותר ביציע, מסייע לגלגל החיים להשלים סיבוב.

גם את תתנתקי מהמשבצת , יום אחד. לטובת מלך או מלכה שאפשר לבנות איתם בית.
שח-
מט.