“למה את כותבת שכשמתפללים ד’ עונה? התפללתי בלי סוף ולא נעניתי..."

סיימתי לענות לאיזו עצובה על אימייל מריר שכתבה לי. “למה את כותבת
שכשמתפללים ד’ עונה? התפללתי בלי סוף ולא נעניתי”...
“מה את חושבת שעשיתי במשך 15 שנות שידוכים? קפצתי בחבל?”
שאלתי בחזרה. פגשתי 120 בחורים. עשיתי בערך 40 פעם 40 יום בכותל...
מי הבין ממני שהסיפור שלי יישמע כמו התפללתי וצ’יק צ’אק נושעתי...
מי? היו רגעים שהקשיתי: “אולי לא כולם אמורים להתחתן?” ואז ענה קול
אחר: “אם כך או חברותא או מיתותא”. הקב”ה שתל שליחים שאמרו את
מה שעלי לשמוע. “אלוקים מושיב יחידים בייתה”- הוא לא יעשה ההיפך
מתכלית הבריאה שהוא אדונה. אם תנהגי באחריות כלפי הצעות שידוכים-
תהיי רגועה. זה יבוא” הייתה התשובה שקיבלתי.
בתקופת החגים קיבלתי המון שיחות בכתב ובעל פה שמתארות את קושי
הרווקות והבדידות. הוזמנתי לאירועים של תפילה וזעקה, מצאתי עצמי
בוכה כפי שעשיתי כשהייתי בשידוכים: “טאטע, עשה עימנו אות לטובה.
תראה לי שאתה שומע אותנו. שלא נמנע עצמנו מן הרחמים...” לכן הבאתי
את הדוגמאות המעודדות בענין הכוח של הציבור שמתפלל. הרבש”ע לא
חייב לנו כלום. ובכל זאת כשדבקים בו הוא מפצה ומפנק...
מצטברות על ליבי דוגמאות משמחות ומחייבות על השכר השמור לרווקים/
ות שלא נופלים ברוחם ובעיקר ברוחניותם. מי כמוני יודעת כמה קשה
לשמור על הרוח. אבל, לא ממש בטוח שאני מבינה מה עוברים היום.
התקשרה אלי בחורה שהייתה מדריכה בסמינר חשוב וצידקות הייתה חלק
ממנה, “אבל מה לעשות, את יודעת, העייפות, המיכללה, התארים, הדיכאון-
כל אלו עשו את שלהם. אני לא מה שהייתי... ההופעה החיצונית שלי, סוגי
הבילויים, רעיונות הפורקן שהתמכרתי אליהם -זאת ‘הטיפה המרה’ שאני
נזקקת לה” כאן היא סיימה את הוידוי בהשלמה.
מה לומר לה )ולשכמוה( “בואי אלי? תראי שכדאי...?”
הקב”ה שלח לי שיעור עבור כל מי שעושה מאמץ לדבוק באלוקיו בתקופה
הקשה הזו. הגיעה לשכונתנו בחורה צדיקה שחיפשה דירה. כשנפגשנו
הבנתי שבעוד כשבוע היא תלך לחופתה כשמאחוריה 17 שנים בשידוכים...
התרגשתי. היא הייתה ונשארה צדיקה מכל בחינה וענין. ייתכן והיא פגשה
בעבר חברות, עצובות או סתם עצבניות שפיתו אותה להתנהל פחות מיושן

(ובילדותיות: “שתהיה פחות יאכנע”) והיא לא שינתה לשונה, מלבושה,
מחשבתה ולא את המחשב שלה...
שבוע אחר כך הגיע חתן שעליו נכתב לדעתי “מלך ביופיו תחזינה עיניך”.
כשהם יוצאים לרחוב –השמש כמעט מיותרת. כשהיא צועדת לקראתו
בשובו מתלמודו הלב מתרחב לראות את הגמרא מתקיימת בתוספת של
אושר. “טובי”, היא אמרה לי, “הסיפור שלנו זה יותר מפרק בטור שלך... רק
לפני שנתיים זכה בעלי להכיר את בוראו ותורתו...” לא האמנתי למשמע
אוזני. האברך הצדיק הזה שרץ כל יום לכולל, שניגונו על הגמרא מחמם את
הבנין, שאצילותו וצניעותו זוהרים למרחקים הוא בעל תשובה? רק שנתיים?
במקום כזה באמת מי יכול לעמוד... וכשהיא הרווקה המבוגרת שמרה על
שפיות, רעננות וצידקות בכוחות על אנושיים, שהתגברה על הצרידות
מאמירת תהילים- רק אז בעצם פרק השידוכים שלה הבשיל לסיום.
ד’ לא נשאר חייב, והוא ‘מפנק’ את עושי רצונו.
בתחום השידוכים רואים את זה בעיניים.