שש מילים בפרשת השבוע, פרשת שלח, מגלות לנו סוד גדול: עשרה מתוך שניים עשר המרגלים שנשלחים לארץ ישראל, חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש שלהם עם יושבי הארץ, הם אומרים כך:
"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. היינו חסרי ביטחון עצמי, חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.
התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.
זה נכון מול הילדים שלנו, זה נכון במקום העבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כעם וכמדינה.
כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים? האם אפשר לראות את עצמנו אחרת, ולגרום גם לעולם להסתכל עלינו טוב יותר?
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: