מישהי פעם אמרה לי שהבעיה עם "מצב חירום" היא שהוא תמיד נגמר בשגרה:)
בזמן שהטילים עפים והילדים מטפסים על הקירות, אנחנו ב-Zone. מתפקדות, מתקתקות, שומרות על השפיות של כולם חוץ משל עצמנו. ואז מגיע השקט, ופתאום הלב מרגיש כמו שריר שנתפס אחרי מרתון שלא התאמנו אליו בשום צורה.
השבוע בפודקאסט שלי ב׳משפחה׳ אירחתי את ברכי שגב, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, יזמית חברתית ועוד הרבה טייטלים, לשיחה על מה שקורה לנו ביום שאחרי. דיברנו על הניסיון המאולץ להיות "חסונות" כשכל מה שבא לנו זה להתפרק, על האשמה האימהית שנולדת עוד בחדר הלידה ומתדלקת את עצמה במלחמות, ועל השאלה הכי חשובה: איך מפסיקים לנסות להיות הכל עבור כולם, ולומדים להיות.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של ברכי שגב, פסיכולוגיה השראה מחשבה: https://chat.whatsapp.com/CdnKxO3Dk4f65LSJzY9BAh
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: