כשילד עם הפרעת קשב נתקל בקושי, הוא לא רק "מתקשה"
הוא חווה רגע של בושה. המחשבה "אני לא מצליח" מתורגמת מהר מאוד לתחושה של "אני לא מסוגל", ומשם הדרך קצרה למנגנון ההגנה המוכר לכולנו: הימנעות.
התפקיד שלנו הוא לעזור לילד לעצור את המעגל הזה, "להתיידד" עם הקושי ולפרק אותו לגורמים, כדי שיוכל לגלות את הכוחות שבו.
איך עושים את זה? הנה שלושה שלבים פרקטיים לעבודה משותפת:

1. מיפוי הקושי: "מה באמת תוקע אותי?"

לפעמים המשימה נראית גדולה ומפחידה, אבל כשמפרקים אותה, מגלים שהקושי הוא נקודתי. נסו לברר עם הילד בעדינות:

האם הקושי הוא טכני? (לגזור, להעתיק מהלוח)

האם הקושי הוא סביבתי? (יש יותר מדי רעש, הכיסא לא נוח)

האם הקושי הוא מחשבתי? (מאיפה מתחילים?)

2. זיהוי נקודות האור: "במה אני טוב?"

בתוך כל משימה מאתגרת, מסתתרים גם חלקים שהילד מרגיש בהם בנוח. זה הזמן לשים עליהם זרקור:

"קל לי יותר כשאני עובד עם חבר."

"אני טוב יותר בחיבור מאשר בחיסור."

"קל לי יותר להביע את עצמי בציור."
כשאנחנו מזהים את החוזקות, אנחנו מחזירים לילד את תחושת השליטה.

3. בניית רשת ביטחון: "מי ומה יכול לעזור?"

השלב האחרון הוא לצייד את הילד בכלים.
נחשוב יחד על עוגנים שיעזרו לו לצלוח את המשימה: שימוש באביזר עזר, חלוקת המשימה לחלקים קטנים, או דמות ספציפית שהוא מרגיש בנוח לפנות אליה לעזרה.
השורה התחתונה:
התפקיד שלנו כמאמנים הורים ומורים
הוא לא להעלים את הקושי, אלא להתמודד איתו מתוך החוזקות והמשאבים שכבר יש לי.
כשאנחנו מלמדים ילדים את שלבי ההתמודדות, אנחנו נותנים להם מתנה לחיים: היכולת לבחור בעשייה ובצמיחה, במקום בהימנעות.

איך אתם מחזקים את תחושת המסוגלות אצל הילדים שלכם?

דינה אלימלך מאמנת ילדים והורים לקשב וריכוז 

קשב וריכוז ילדי קשב מסוגלות
מצאתן טעות בכתבה? כתבו לנו כאן
למאמר זה התפרסמו תגובות
תיבת תגובות

זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה

טוען תגובות…

רגע, שקט פה מדי

דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה