המסע של טובי ברון: “אצל חסידי גור יש המון בחורים נפלאים ובחוג הליטאי יש רבות ונפלאות..."

“השם, תן לי דמעות להתפלל כמו שאני
אוהבת ותן לי כוונות להתפלל כמו שאתה
אוהב...” (היום אני מוסיפה “ותן לי ביביסיטר
לעניין לזמן של תפילת מוסף...”)
ערב ראש השנה אני באוטובוס בדרך לכותל...
עוד יומיים יעברון לפניו כל באי עולם. הלוואי שירחם עלי השנה.
ישבתי באוטובוס. הבטתי סביבי. זוגות צעירים שכבר נוסעים אל
ההורים. חסידי גור ממהרים לבית המדרש. “כמה נפלא להם” חשבתי.
“חיי השידוכים שלהם פשוטים הרבה יותר”.
נזכרתי אז בהצעה שהייתה לי.
“אצל חסידי גור יש המון בחורים נפלאים בשידוכים ובחוג הליטאי יש
רבות ונפלאות שעדיין מצפות לזיווגן...מה דעתך?- “זה יקרה כשהמשיח
יעשה אחדות בעמי”, עניתי.
“את מכירה את בחורה איקס? היא התחתנה עם בחור חסידי והיא מבית
ליטאי”
“אני שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת מאד. מענין מי האמיץ שהציע
את השידוך”.
פתאום בקו אחד בדרך למקום מידת הרחמים חשבתי לעצמי שאולי ד’
רוצה שנפתח את הראש ואת הלב. אולי מטרת העיכובים למיניהם זה
שנכבד ונכיל אחד את השני.
החיים שלנו כל כך משויכים לכותרות ומסגרות ואולי הקב”ה רוצה שנצא
מהקופסא הקטנה הזו... הגעתי לכותל. המעיין נפתח והתגבר: “רבש”ע
תרחם על ההורים שלי. תשמח את החברות שלי בשמחתי, תגאל את
חברותיי הרווקות המבוגרות, תושיע את הבחורים החסידיים המבוגרים...
אבינו מלכינו, אתה מלך ואוהב אותי. אתה יודע איפה הבעל שלי נמצא
עכשיו. תכוון אותו אלי. אני חייבת להתחתן השנה” ו... נעצרתי. “מי אמר
שזה יקרה השנה?” לרגע הפסקתי לנשום מהמחשבה שיכול לקרות שזה
לא יקרה. לא יכול להיות. ד’ לא מעמיד בניסיון שאי אפשר לעמוד בו.
פתאום שמעתי קול פנימי לוחש לי: “ישנו ניסיון וישנו הכוח שבא איתו.
את תקבלי מד’ את שיכתוב. חייבים להמליך אותו בהכנעה ולזכות להרגיש
את האהבה שלו”. נשענתי אל אבני הכותל וחשתי אהבה שתעטוף אותי
בכל החיים, אהבה שלא תלויה במה שמקבלים. אהבה שמרגישים אלו
שמבקשים להרגיש אותה. יכולתי לשמוע את האבן לוחשת “השם איתך
ועם כל המצפים והמצפות. הוא בוכה וכואב איתכם”.
“אבא, תפסיק לבכות ולהצטער איתנו, פשוט תושיע ותשמח איתנו”-
התפרצתי... “זה מה שטוב לנשמות המצפים. זה החיסון, השליחות,
התפקיד, אבל אתם לא לבד בצערכם” כך “ענתה” האבן שממול קודש
הקודשים.
עזבתי את הכותל בתחושת הקלה. השארתי שם חלק מהכאב.
לימי הציפייה יש מטרה, הרגשתי בוודאות.
לא היה לי זמן לחשוב לעומק ובאריכות. מיהרתי לאיזושהי פינה שקטה,
שם אני אמורה להיפגש עם שבי חברתי האהובה.
ששבי שנישאה הראשונה מבין חברותיי הקרובות, נדדה דרומה, עבדה
קשה והצליחה כיאה לבחורה אנרגטית ומוצלחת. היינו חברות בלב ונפש
כנערות. תחומי ההתעניינות, הכישורים, השאיפות, המילים- הכל היה
ברמה של “שיר דואט”-כך היו צוחקים עלינו מסביב.
פתאום הקשר היה חייב להתרופף, כמעט להיפסק. היא “מאד התחתנה”
ואני מאד לא...
הייתי מתקשרת לברך בשנה טובה. היא ענתה כמו נחמדה ובכל פעם
הוסיפה: “יהי רצון שתהיה שנת קשר טוב” ובליבי הייתי חושבת: “איך
אפשר לשמור על קשר טוב עם מישהי שלא מבינה רווקות מה היא...”
היא הייתה מתקשרת אחת לשנה בלי עין הרע להודיע על ברית. לא מזמן
נולד לה בנה החמישי. מה היא רוצה ממני בערב יום הדין?”
הייתי סקרנית ברמה שהאיצה את קצב פעימות ליבי.
זיהיתי אותה מרחוק. היא הגיעה לבדה. לא זכרתי שתינוקות טריים צריכים
לאכול לפעמים ובחטאיי לא הערכתי את המאמץ שלה לבוא לשוחח איתי.
אחרי חיבוקים ודיבורים סתמיים נפלה שתיקה.
הבטתי בה. התקשתה לדבר. אבל לא הערכתי נכונה את הקושי הזה. הייתי
שקועה בעצמי, בלהיות רווקה שפוגשת חברה שנראית אמא מאושרת
ועמוסה.
ואז זה בא... “טובי, מאז שאני זוכרת אותך היית דומיננטית, יצירתית, מרכזת
ועושה כל דבר שהופך אותך לחזקה. אולי בחורים לא רוצים להתחתן עם
הבחורות האלה? אולי כדאי לך לחשוב על עבודה בענווה? אולי זה ההפך
מהנשיות שהשם התכוון אליה??הנה למשל חשבנו בשבילך על שידוך
מסוים-בחור מקסים, מרשים, אצילי, נדיר ,צדיק, מוכשר, ממש מושלם.
אבל הרקע וארץ המוצא זה לא יתאימו למשפחה חשובה מבני ברק, את
מבינה טובי? הכל חיצוניות וכותרות” (יעברו עוד שמונה שנים של ייסורים
ועבודה עצמית עד שבחסד ד’ אזכה ואתחתן עם הצדיק המקסים ההוא
שהיא תיארה...) היא המשיכה להרצות את ההנחה שעליה חשבה כבר
תקופה ארוכה. לא עניתי. הייתי בהלם.
“כדי להרגיע את עצמה היא נסעה לירושלים ובאה לתת לי מוסר?”
חברתי היקרה והנדירה קראה את מחשבתי ואמרה: “טובי, מתחילה שנה
חדשה. לא באתי לייסר. רק לומר לך מה שחברה אמיתית ואוהבת יכולה
לומר. אנשים רחוקים יותר לא יאמרו את האמת”.
נפרדנו. ליבי כבד. ישבתי על ספסל ונתתי לדמעות להיספג בטישיו.
פתאום הגעתי למסקנה שחברתי העניקה לי מתנת חיים. לא הרבה יאמרו
לנו את האמת.
אולי זאת המתנה שבהמתנה- העבודה על הרכנת הראש וענווה.
במקום להמשיך להתרגז עליה הודיתי לה בליבי ואהבתי אותה יותר
מבעברנו.
עליתי על האוטובוס לבני ברק. הדרך הייתה פחות עצובה מבהלוך.
לא הציעו לי שידוך ואפילו קיבלתי הסבר על כך שבחורים לא ששים לגשת
לבחורות אנרגטיות כמוני, אבל הייתה בי האנרגיה של קבלה לעתיד ודרך
מיוחדת לעשות תשובה... אז בטוח שתהיה שנה טובה.