"החגיגות הללו הן באווירה שכל רווק/רווקה לא שייך/ת לכאן..." / טובי ברון

בין הזמנים הגיע אצל רובם של היהודים ההודעה הזו
משיבה נפש. המתמידים שבעם יאמרו
"אפשר ללמוד את הנושאים האהובים ובלי לחץ". ההיפרים שבינינו יבררו
על מסלול מעייף. המשפחתיים יחפשו מתחם בו כולם יושבים על כסאות
מתקפלים ומעלים זיכרונות נחמדים...
לאלו היושבים על ספסל ההמתנה בחדר המצפים לישועה אומרת ההודעה
"עוד שנה עברה..."
הייתי "רק" אחרי השנה החמישית מחוץ לסמינר. את הסמינר סיימנו לא
הרבה אחרי גיל מצוות, כך שטכנית עוד לא הייתי ממש "באה בימים", אבל
להיות בטיול משפחתי בו כל שכבת הגיל שלי הם בעלי משפחות ואפילו אלו
שמתחתיי כבר מצטרפים לטיול המשפחתי בזוגי- זה מצב שעלול להוביל את
הלב להרגשה של: "אמאל'ה אני לא רק באה בימים כמעט גם באה בלילות..."
בימים של עומס עבודה וסיפוק בהם פגשתי עוד בחורות רווקות בעבודה לא
הרגשתי את מה שהרגשתי בפארק הנדיב בזכרון יעקב. דווקא הפארק "נידב"
לי תובנה שתלווה אותי במשך כל ימיי: אנחנו לא בוחרים את המצב. אנחנו
בוחרים איך להרגיש עם המצב. מי שמרגיש מסכן רק ממסכן את עצמו יותר.
הסובבים אותו לא יודעים איך להתנהל איתו והמצב רק מחמיר.
בימים שקדמו לאותו טיול נסעתי עם חברה מהעבודה לצפון. היה בריא
ומשחרר. הרים, סיפורים, ואדיות, בדיחות, מים, דמעות כמים(במירון) - כל
מה שרווקות בריאות צריכות.
ואז יזמה המשפחה טיול משפחתי, כנס או נופש או איך שתקראו לזה. לא
היה לי ספק שאלך ואהנה. "למה, גנבנו ממישהו משהו?"-שאלתי רטורית
את חברתי.
היא הייתה מבוגרת ממני בשנה וחצי והרגישה בת אלפיים וחצי. נפגשנו
איכשהו במסגרת העבודה. היא הייתה בחורה מלאה בשכל ובניסיון. אהבתי
להאזין לחוכמתה אשר נקנתה, לדעתה, ביסורים.
"טובי, זה סיוט לצאת עם המשפחה. שלא תעזי. זה מדכא. את תרגישי כמו
איזו סבתא. כולם יבואו עם האברכים הצדיקים, הם יסחבו על כתפיהם
תינוקים חמודים, ואת תסחבי את הלב שלך. שמעי לעצתי, תודיעי להם שאת
לא מצטרפת", כך סיכמה/ שיתפה/ ציוותה חברתי היקרה וה"קצת ריאלית
ומרירה"
"ממממה??? להישאר בבית זה יותר משמח?? תגידי, את ישנת טוב בלילה??"
"לא"- המשיכה חברתי בתאור חי ומצויר. "אצלנו במשפחה הזמינו צימרים
במירון בערך מט"ו בשבט. שמרו לנו את החדרים עם הנוף והקרבה לציון
הרשב"י. אמא שלי קיוותה שבחדר שלי יהיה לו זוג צעיר ומאושר שאני
אהיה חצי ממנו. ובסוף נשארתי אני הדודה הרווקה עם אחיניות שהיו קצת
נודניקיות. זה נופש? מארועים כאלו צריך לקחת חופש... לוקח זמן להיגמל
מטראומה כזאת..."
"את לא מגזימה קצת?"- העזתי ואז המשכתי בתאור משלי:
"אחיות שלי הן טובות, מחכימות ומלאות הומור. הן לא אשמות שהן התחתנו
מוקדם וטוב. לא צריך 'לכעוס' עליהן על כך והאחיינים\ אחיניות הם לא נלקחו
מ'הפקאלע' שמחכה לי באוצר מתנות חינם".
"מה זה קשור טובי?" (היא כמעט מתעצבנת...) "החגיגות הללו הן באווירה שכל
רווק/רווקה לא שייך/ת לכאן. אולי הייתי צריכה לומר להורים שלי שיקצרו את
הנופש, ואולי ...אולי" – היא המשיכה לחפש מילים אמיתיות "אם היו רוצים
לעשות לי טוב היו מזמינים את נשות המשפחה עם הבנות והקטנים לאיזה
נופשון. אבל אני מודה שלא אמרתי כלום רק נשארתי לבכות בחדר. ריחמתי
על עצמי כפי שלא עשיתי מעודי".
נפרדתי מחברתי באותו ערב עם החלטה ברורה 'אצלנו , זה יהיה אחרת!'
הייתה לנו דודה במשפחה שליוותה את בעלה לטיפולים כימותרפיים כמה
שנים קודם לכן. זכורה לי היטב תמונתה במטבח אצלנו בבני ברק. הם הגיעו
ממרחק לקבל את התשובה הרפואית שהייתה קודרת כנבואה עצובה. היא
בכתה ואמרה לנו "אנחנו נתחזק באמונה ואופטימיות יהודית. המחלה תעבור.
היא תהיה בקרוב מאחורינו. את המתנות שרכשנו בתקופה לא נשאיר מאחור..."
(וכך היה. שיתמיד בבריאותו לעולם בעזרת ד')
יום הטיול המשפחתי הגיע.
הדודה הרווקה החברה'מנית מוקפת באחינים/יות קטנים/ות יצאו לתחרות
ריצה.
נכנסנו לקבר הברון רוטשילד. התלוצצתי עם אחייניתי הבכורה והנבונה "בדרך
כלל כשאני הולכת לאיזשהו קבר זה רק להתפלל...."
"ולזה יש כסף. אולי הוא ישלם על השידוך" ענתה הילדה בהומור מקצועי.
גלגלתי בחבל. קפצנו, נפלנו צחקנו. שתינו, אכלנו. ואז הגיעה בת דודה צעירה
ממני עם עגלה מלאה בתינוקת שמנמונת.
זכור לי היטב המבט שהיא נעצה בי. היה בו תפילה, תקווה ואהבה של משפחה.
לא ראיתי שם רחמים! לא חיפשתי רחמים מכיוונה. חיפשתי משפחתיות
ואמפטיה, וקיבלתי.
הייתי נחמדה. הם היו אלי נחמדים והיה יום כל כך נחמד. המשכנו לכיוון
קיסריה. היה שם מסלול קצת מסובך לילדים. סבתא הבטיחה שכשנגיע
למעלה, זה יהיה משתלם. "כדאי לטפס, הייתי כאן עם הקעמפ של הישיבה.
הטיפוס שווה" - ניסה מישהו לשכנע.
הגענו לפיסגה ואז התחילו הילדים לילל.
"מה עושים פה? יש פה קיוסק? יקנו לנו ארטיקים...?"
לכו תסבירו להם שעצם ההתמודדות והטיפוס הוא חווית הטיול בטבע, ובחיים
ממש...
המבוגרים צחקו. חזרנו לתחתית ההר. שם חיכתה גינת משחקים אדומת נדנדות
לילדים אדומי לחיים.
"הגענו לטיול, הגענו לטיול" - סוף כל סוף הם היו מאושרים.
באותו ערב חזרתי הביתה עדיין רווקה אבל מלאת שמחת חיים מתוך בחירה
ואהבת משפחה.
הרווקות הסתיימה ברוך ד'. הטיפוס על הר השידוכים "עבר". אבל המתנות
שרכשתי באותם ימי בין הזמנים לא עברו לי...