“לא נורא טובי, אנחנו נשיר לך קול שני. נעשה תנועות של מיתרים..."

הקיץ הגיע...

עבדתי כל כך קשה באותה שנה שהתאים
לי לחשוב על איזה מסע משחרר או
לפחות “טיולון”. תמיד אפשר להיפתח
ולרקום קשרים חדשים אבל כשמדובר
בטיול צריך להתאים פרטנר מראש.
והקב”ה תמיד מפתיע ומלמד אותנו שיעור
בפתיחות יהודית חיובית... הוזמנתי לשעת סיפור בסמינר. “תרצי לבוא אתנו
או שתעדיפי להגיע לחיפה ישירות?”
“נראה לי שאקח אוטובוס מתל אביב לחיפה” עניתי בנימה פרקטית. ואז באה
ההצעה מקורית מצד אמא שלי: “אולי תצרפי את אחיותייך? זה יותר נעים
מלנסוע לבד”.
בטח יותר נעים. כשרווקה נוסעת לבדה היא תתבקש להתגמש בענין ההסעה
או מקום הישיבה בטנדר. היא צעירה. היא יכולה לשרוד הכל. נסיעה מבני ברק
לתל אביב ומשם ברכבת לחיפה זה טיול ממש, אז שיהיה כך.
מאז למדתי שמשפחה היא לא רק לסעודות שבת ולמפגשים מובנים ביומיום.
בני משפחה הם החברים הכי אמתיים (וחייבים) למצוא את ההזדמנויות
לטיולים ורגעים של הנאה וענין.
הגענו לחיפה. לקחנו מונית לפארק בו קבענו שבנות הסמינר יחכו לנו. עצרנו
במקום המיועד. טוב שהיה נוף כי בנות לא היו בו...
התקשרתי למרכזת וההיא בניחותא אומרת: “מה, לא אמרו לך להמשיך לצפת?
אנחנו נחכה לך בגן המצודה...”
חזרנו לתחנה המרכזית וגילינו שהגיטרה (תכננו שעת סיפור... ) נשארה ברכבת.
אחותי נועה קיבלה משמים עודפים של רוח טובה, סבלנות והומור. “לא נורא
טובי, אנחנו נשיר לך קול שני. נעשה תנועות של מיתרים... תראי את מירי,
כשהיא צוחקת היא מתקפלת כמו גיטרה”.
כן, היו עוד קרובות משפחתנו שהצטרפו למסע הבלתי נשכח ההוא.
הגענו לצפת. נהג מונית מקומי שמע אותנו מקטרות על איזו גיטרה ואז כמו
מרוקאי צפתי טוב: “רגע, אתן צריכות גיטרה בשביל דרשה? מה הבעיה? יש
לי שכן שיש לו בן דוד שהביא אליו חבר שהילווה מהמורה שלו איזו גיטרה...-
שנלך ללוות ממנו אותה?”
לא ענינו בתחילה. הוא הסתכל לאחור לבדוק שאנחנו בהכרה ואז קלט שהאוויר
נעצר בריאותינו מרוב צחוק. נסענו להר כנען והבאנו משם גיטרה. הגעתי איתה
לשעת הסיפור. חזרנו לחיפה ואז גילינו ש... הפסדנו את האוטובוס האחרון.
חני אחותי המעשית נזכרה בבני דודים (בדרגת קירבה שישית) שגרים בחיפה...
“אוי וי, הם אנשים מסודרים כאלה. הם רושמים בראשית השבוע כמה לחם
יקנו. איך תנחתו אצלם בשעת ערב?” שאלה אמא.
לא הייתה ברירה. החבורה נחתה אצל משפחה דתית לאומית מקרית אתא.
הדודה נסעה איתנו למרכול המרכזי וקנתה אוכל... זה היה אבטיח (שיהיה בטוח
כשר). למחרת חזרנו לביתנו בפינו תודה לדודה. תודה לבורא שהשאיר לנו את
הגיטרה ברכבת וזיכרון חיובי כל כך בלב...