רב אחד הגיע לפני כמה שנים להרצות באלסקה הרחוקה, בבית ספר מקומי, על יהדות. בסיום ההרצאה הוא שאל: האם יש כאן מישהו יהודי? ילדה אחת קטנה הרימה את ידה ואמרה: אני. הרב התרגש לפגוש יהודייה במקום כל כך רחוק, אבל לא ידע מה לומר לה. הוא היה צריך למהר לטיסה שלו בחזרה, ומה הוא כבר יכול להגיד בכמה דקות, שייקלט בזיכרונה של ילדה שחיה במקום כה מנותק? איך הוא יכול לקרב אותה אל מורשתה?
פתאום עלה לו רעיון: את בטח יודעת, אמר לילדה, שבכל יום שישי נשים מדליקות נרות שבת, לפני כניסת השבת. זה מתחיל באוסטרליה, ואז, כמה שעות אחר כך בישראל, בצרפת ובבריטניה, ורק שעות לאחר מכן בניו יורק. ובסוף בסוף – באלסקה. לאחר שבכל העולם כבר יש אור ושלום, כשנרות השבת כבר דולקים, העולם כולו מחכה לנר שלך. זה נר השבת האחרון שנדלק ומשלים את המשימה, להאיר את העולם כולו. מהיום, את ואמא שלך תשלימו מעכשיו את המעגל הזה!
פרשת השבוע, פרשת תצווה, מתחילה בהדלקת המנורה. "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". פרשנינו מסבירים שכל אחד צריך להדליק את האש שלו בעולם. אנחנו לא ילדה בודדה באלסקה, אבל הסיפור הזה מזכיר שלכל אחד יש תפקיד ושליחות, להאיר אור שרק הוא יכול להאיר, במקום שבו הוא נמצא.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: