בילדותי הייתי מהאלה שבין יום כיפור לסוכות לא הלכו ללימודים.
"תפרגני לבנים חופש" אמרו החברות.
אבל אימי שתחי' לא הסכימה שנלך "אידישקייט אפשר לקבל משיעור חשבון או גאוגרפיה, אבל את החוויה של לשמוע את הפטיש דופק על דפנות הסוכה יש פעם בשנה" ההכנות לחגים היו חוויה בפני עצמה, משהו שחיכיתי לו כל השנה.
לאחרונה נראה לי שיש אנשים שבתמימות אבדו את הדרך, בחרו לא נכון את הכיוון.
כשהבנות חוזרות מבית הספר אני מרגישה שמתמטיקה שווה מקום גבוה בגן עדן, וציון באנגלית זה רף הכניסה.
ונביא? ויהדות? נכון יש שיעור, יש מבחן. אבל כתלמידה הרגשתי שלמה זה כבר קובע?
והיהדות, האידישקייט?
היהדות היא חוויה! היא כיף! היא שמחה!
שחה לי חברתי, לפני מספר שנים במקום מגוריה חגגו חנוכת הבית לבית הכנסת שנבנה. בנין מפואר ומרשים. כמובן שהוזמנו כמעט כל בני הקהילה, האבות, נערים וילדי החיידר, נשות הקהילה.
והבנות? נשארו להיות הבייביסיטר....
ומה עם לתת הרגשת שייכות לבית הכנסת? לשמוח עם משהו חדש ביהדות?
מרגיש לי שאנו מגדלים דור ללא כיוון נבון ונכון.
המטרה - היא היהדות, הדרך - לתת חוויות והרגשת שייכות.
מתמטיקה זה אולי בשביל ההשתדלות בפרנסה.
ח"ו לא מזלזלת במולדת או גאוגרפיה, אינטליגנציה והכרת העולם המופלא שברא הקב"ה זה חובת הנפש.
אבל בואו ניתן לנערות גם הרגשת חוויה ביהדות, חיבור לקהילה, סיפוק ושייכות.
כשנערה מגיעה אלי אחרי שעות של שוטטות ברחובות, היא לא איבדה את הדרך פשוט הראו לה לא נכון מה הכיוון.

הצטרפו לוואטסאפ
מצאתן טעות בכתבה? כתבו לנו כאן
למאמר זה התפרסמו תגובות
תיבת תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה

טוען תגובות…

רגע, שקט פה מדי

דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה