אנחנו נעים בשעות האלה בין ידיעות קשות על חטופים יקרים שנרצחו על ידי חמאס, לבין ילדים קטנים שמתרגשים מהשאלה ליד מי הם יישבו בכיתה החדשה ומי תהיה המורה.
נזכרתי פתאום בשיר "שלום כיתה א'", לכאורה שיר ילדים פשוט של נעמי שמר: "דנה נמה, דנה קמה, דנה מקפלת את הפיג'מה", היא כותבת בתחילת השיר המפורסם והתמים.
אבל ההמשך פחות מוכר, וכדאי לשים אליו לב: "ואימא כבר ניצבת שם, כמו יוכבד או מרים, בקני הסוף הרוח שר, מסע גדול מתחיל היום, כיתה א' שלום".
איזה דימוי עוצמתי. כמו יוכבד, אימא של משה רבנו, שהביאה אותו לעולם וחינכה אותו בתקופה כל כך קשה וחשוכה, תחת השעבוד של פרעה. כמו מרים, אחותו הגדולה של משה רבנו, ששמרה על אחיה התינוק בתיבה בימים של סבל, שנראו חסרי תקווה וסיכוי.
נעמי שמר מחברת אותנו לשרשרת הדורות, לכל ההתמודדויות בכל התקופות, דרך שתי נשים שבנו את האומה. הן התבוננו במשה הקטן בחרדה, בתקווה, בתפילה על העתיד, אבל לא בייאוש. הן ידעו שאפשר לשנות מציאות. הן האמינו שבסוף יהיה טוב, ופעלו לשם כך. והן צדקו.
אלפי שנים אחר כך, התקדמנו הרבה. אלפי שנים אחר כך, יש אתגרים חדשים. נעמי שמר מזכירה לנו שהשרשרת הזו ממשיכה גם הבוקר. זו גם התשובה העמוקה שלנו לאויבינו. לשלוח את הדור הבא, באהבה, לבית הספר. זה מה שמיליוני הורים, מורים ותלמידים יעשו היום.
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: