יהודית כלה מיוסרת בטור נוגע: אפשר לקרוא לך אמא? אפילו שאת שוויגער...

אני לא רות, ואת לא נעמי. אבל זה קרה איכשהו - בסוף בסוף:)
אני זוכרת את ההתחלה של הסיפור...
אני זוכרת אותי ילדה בת 20 שזכתה בבנך והפכה אותו למאושר באדם, זוכרת את הקטנה הזו עם עקבים של מאורסת, וחיוך ביישן את סעודת השבת הראשונה עם אוכל שונה כל כך משל ביתי, עם שירים קצת שונים ומנגינת אשת חיל אחרת לגמרי...ואת? את חייכת בנחמדות , אני רוצה להאמין שבכל מאודך ניסית הכי בעולם להיות השוויגער הנחמדה - למרות שבינתיים אין מושג כזה...חשבת כנראה להיות הראשונה שממנה יתחיל המושג בעל משמעות הפוכה ה"שוויגער האהובה".

מבלי משים (או בכוונה גמורה?) ניסית ל'חנך' את הילדונת ש"לקחה" את מחמד ליבך, ואז אז כבר לא יכולתי יותר זה התחיל בלהעיר על העקב שהוא לא נוח בכלל! ואיך שאמרת לי "תחליפי לנעלי בית למה לסבול?!" בטון מצווה לצד שאר הנוכחים. גם על האיחור לשבת ופספוס האוטובוס דאגת לסנוט בי, "מתי חשבתם להגיע במוצ"ש?!".

ועל המשפחה שלי? זה כבר היה קו אדום מידי כדי שהבן שלך ישתוק, אז כבר הוא לא יכל לעמוד מנגד ולומר לי :"זו אמא שלי! תשתדלי להבליג ...אני מבין לליבך אבל זו האמא" אני זוכרת איך חייכתי ואמרתי לו "אתה יודע מה? בד"כ אומרים 'זו הכלה!' קרי תתמודדו ... ובסיטואציה שלנו הכל הפוך 'זו האמא'"

את הבכי מתחת לכרית , את הצביטות בלב כשהערת על ההתנהלות עם הילד, על העוגה שהכנתי ועל זו שלא...על איך שאני שוטפת כלים...בקיצור הגחת וצצת בכל פינה אפשרית בחיי, הותשתי, הייתי מתוסכלת ומרחמת על עצמי ו...עלייך על אישה בת 50+ שההתנהגות שלה תואמת לילדת גן- לא לא מתוך זלזול ...אלא באמת ובתמים תמהתי לעצמי רבות איך?! למה?! מה יש לך ממני?!

אט אט הקשר נעשה סבוך ומורכב , מיעטנו לבוא לשבתות והתחמקנו מהשתתפות באירועים משפחתיים מצידו של בעלי, הבנו שכל מפגש איתך מוביל לשבוע מלא בכעס תסכול ובכי של שנינו...ואת? את לא הבנת (או שכן??) מדוע ולמה? ובכל טלפון (עם בנך כמובן...) הזכרת את העוולה שעברו חודשיים וטרם ראית את הקטן (אותנו? לא ממש היית בעניין...) ואיך זה שכך מנדים את העיר בה את מתגוררת ...ברחת חמקת ואת העיקר לא הבנת לא הפנמת היית עסוקה בך בעצמך ובכל מה שישנו סביב עבורך!

חלפו עברו להן שלוש שנים כאובות מרוסקות מלאות בדמעות, ואני ובעלי החלטנו שצריך לעשות מעשה, לגשת לייעוץ, ההתערבויות שלך גררו (איך לא?) לא מעט ריבים וכעס ביננו, כאב לנו לשנינו ידענו שזה לא מגיע לנו! שיש לנו כלים יכולות והרבה יותר מזה כדי להשרות שכינה ואחווה בביתינו ולכן לא השלמנו עם מר גורלינו. נגשנו לייעוץ זה היה מורכב לחשוב שתהיה דמות נוספת בסיפור, עד אז שתקתי! אפילו את אחיותיי לא שתפתי וכמובן לא את הורי בסבל שאת גרמת לי השיח על זה היה רק בתוך ביתי האישי - מפאת כבודו של בעלי ובכלל לא איני סוברת שיש למי מאחיותי או הורי לאל ידם להושיעני מעקיצותייך והעלבותייך...אז בחרתי לשתוק לטובת כל הצדדים...

אז התייעצנו, והיו מי שטענו שיש להגיב באופן כזה או אחר, היו מי שסברו כי עלינו להתנתק שכן כתוב "ועזב את אביו ואימו ודבק באישתו" אני ובעלי החלטנו שאין זה יהיה נכון ואולי אפילו ילדותי וכי המצב אינו עד כדי ניתוק ...מכלל ההתייעצויות החלטנו לנקוט באסטרטגיה שונה וייחודית! והכי יהודית שיש ...

האמת שנדמה לי שזו הייתה תובנה שעלתה לנו מכלל הייעוצים והגישות. החלטנו לשנות גישה להבין שיש כאן משהו עמוק יותר , תקראנה לזה קנאה, שנאה? צורך מתמיד בהעלבה והשפלה , אולי היא חשה תחרות? העלנו הרבה השערות פתאום אפשרנו לעצמינו להתנתק מהכאב שלנו ולראות את ה"שוויגער" הבלתי נסבלת , כאדם! אדם שככל הנראה מתוך חסר או חוויה של רגשות שליליים כלשהם היא פועלת כך או כך, התחלנו להאמין שהיא לא באמת רוצה בכך שהיא זקוקה למשהו אחר, שנכיר בה כאישה מן המניין- ולא כשוויגער זה היה מורכב להפנים את התפיסה הזו אבל הלכנו על זה.

בהזדמנות הראשונה שפגשנו בה החמאנו ללא הרף, התחלנו לראות (אולי דמיינו ...) את הטוב , הטוב שבה או משהו טוב שהיא עשתה...אם זה אוכל אז הוא היה טעים , ובגד ממש מחמיא לה!, ותודה על כל דבר קטן ...

תאמנה או לא , בהתחלה זה היה מעושה ואולי מגוכך צחקנו אחר כך בינינו אבל היה לזה אפקט אחרי כמה פעמים כאלו היא הייתה זורחת לראותנו מתקרבים...פתאום באמת האוכל שלה היה טעים לי (!) ובכלל היא פתאום נעשתה נחמדה (באמת!!) משהו קרה שם הצלחנו לנצח את המעגל הנוראי שנוצר - 'לופ' של כאב תסכול והעלבות , גם אם לא דיברתי כי אני ילדה טובה מבית עם חינוך טוב- שתקתי אבל לבטח היא חשה את העצבים והטינה ששמרתי לה.

ההפתעה הגדולה הייתה בחנוכה האחרון, לא הרגשתי טוב בכלל, הייתי מרותקת למיטה וכבר נקבע שנהיה אצל צידו של בעלי בשבת חנוכה. ידענו שזה חשוב מאוד הם אנשים מתוכננים מאוד וזה יהיה מורכב לבטל כך סמוך מידי, אז הלכנו, הרגשתי נורא אבל מה? חכתה לי הפתעה - היא עמלה בשלה והצהירה רק בבואנו - "השבת יהיה לך בית מלון! אני אהיה עם הקטן תוכלו לנוח ולהרגע" במטבח כבר היה מרק חם על הגז היא הגישה אותו עם כל הנשמה...ובסופה של שבת נינוחה ומיוחדת ! היא הגישה לבעלי מעטפה ובה סכום מכובד במעטפה היה מכתב מרגש מרעיף חום ואהבה אמיתית - היא בקשה שאגש ואקנה בסכום בגד או תכשיט ...

היום אני שואלת בשקט "אפשר לקרוא לך אמא?" כן נולדה לבעלי אמא ! ולי שוויגער שמשתדלת להיות הכי אמהית בעולם...

ועוד משהו תמיד עצבן אותי שאומרים "בניית בית זה עניין של עבודת המידות! וזהו!" היום אני יודעת שזה הרבה יותר מנכון ואני גם מוסיפה שתי מילים "עבודת המידות באופן מודע"

שלכן

יהודית