בינינו, כולנו חוששות מה"מה יגידו?!"/ גיטי מאירוביץ

השבוע הילדים חזרו הביתה, הם התבוננו בי לרגע אחד ושאלו ביחד – כמו במקהלה: "אמא! לאן את הולכת?"

עניתי להם שאני לא הולכת לשום מקום, ונותרתי מבולבלת מעט. אבל הילדים המשיכו לשאול "אז למה את לובשת את החצאית של הבית ספר, ולא את החצאית הרגילה?"

הסתכלתי על עצמי וחייכתי. הבנתי מהיכן צצה השאלה. "חבר'ה, מותר לי ללבוש את החצאית הזו גם בבית. לא רק כשאני הולכת ללמד..." הילדים צחקו יחד איתי. אבל עמוק בלב ידעתי מה עומד מאחורי השאלה... כן, גם לי כמו לנשים רבות יש בגדים "לעבודה" ובגדי בית נוחים, והבגדים הם רק דוגמא אחת מיני רבות. יש לי חיוך של בית שמורכב משמחה ורוגע וצחוק בריא, ויש לי גם חיוך של חתונות שהוא הרבה יותר מטופח ואסתטי ומאופק. ואפילו העצבים שבבית נשמעים קצת אחרת מהעצבים שבעבודה...

אני מוצאת את עצמי לא פעם תוהה למה זה כך?

למה לא נעים לי לפתוח את הדלת כשהילדים חוגגים ומשתוללים, הרי השכנה מכירה אותנו היטב, והקולות נשמעים גם בעד הדלת הסגורה.

למה אני מלבישה את הילדים במיטב המחלצות כשאנו יוצאים לשבת, למרות שאמא הנהדרת שלי יודעת גם יודעת שלא תמיד כולם לבושים ב'סט', ובכלל, היא אוהבת אותם גם בפיג'מה!.

למה העוגה לבני הבית היא עוגה בחושה, טעימה ופשוטה, והעוגה לשכנה שילדה היא עוגת מושקעת?

על מי אני עובדת???

מדוע אני מתאמצת ומשתדלת כל כך להראות תמונה יפה ומושלמת כלפי חוץ? האם עשרות שיעורי המוסר משנות חינוכי בדבר הקנקן ותוכנו אבדו לעד? האין זה מגוחך?

הרהרתי בדבר לא מעט עד שמצאתי מקור נפלא שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי.

המיילדות במצרים – הלא הן מרים ואימה יוכבד, היו נוהגות לעזור לנשות ישראל ללדת. תפקידן היה לסייע לאם ולתת לה כל צרכה, אולם מעולם לא נהגו לתת לתינוקות הקטנים מזון. לא היה זה מתפקידן. הן היו מיילדות ולא מטפלות.

אולם מיום שגזר פרעה את גזרת היאור, החלו יוכבד ומרים להאכיל את התינוקות, לשיר להם ולפייס אותם בדברים.

גזירת פרעה גרמה למיילדות לדאוג לתינוקות ביתר שאת.

ומדוע נוצר השוני? כיון שחששו המיילדות שמא וחס ימות תינוק, ומישהו חלילה יאמר שהן מקיימות את ציווי המלך והורגות את התינוקות הנולדים.

הפחד "מה יאמרו" נגע גם בצדקניות יוכבד ומרים הנביאה והן הוסיפו עשיה על עשייתן כדי להוציא את עצמן מהחשד.

אבא יקר שבשמים,

רווח לי לקרוא שגם המיילדות דאגו ל"מה יאמרו". אין ספק שעיקר עשייתן הייתה לשם שמיים, ומשום כך זכו לבתי כהונה ולוויה, אבל בעשייה שלהן היה שמץ מהחשש מה יאמרו הבריות.

אז נכון אבא'לה, שאני מתנהלת לפעמים בגלל סיבות טיפשיות של "מה יגידו"... ו"מה יחשבו עלי". אבל מצד שני, זו גם הסיבה שאני נינוחה ומכבדת יותר את הזולת.

אבא,

מי כמוך יודע שאני לא מושלמת, אבל לפחות יש בי רצון להציג תמונה מושלמת. ואם חשבתי שמדובר ברצון טיפשי וילדותי, הרי שעכשיו הבנתי שזו לא שאיפה שטחית כלל וכלל! כי ידיעת השלמות ואפילו לרגעים ספורים מעניקה חזון! לפחות אני יודעת לאן פני מועדות...

אם תבקש ממני ריבוני, לצייר לך תמונה אידיאלית, אספר לך שאני חולמת להיות אמא רגועה, מאושרת. אף פעם לא כועסת... אצייר בית נקי וספר תהילים ביד. אצייר סירים מלאים כל טוב ורצפה ממורקת. האם המצב כרגע תואם לתמונה הזו?

ממש לא.

אבל לפחות בעיני רוחי הצבתי תמונה. ולאט לאט אגיע אליה.

אני לא מושלמת. הכי לא שבעולם, אבל לפחות ידעתי רגעי שלמות, ואני חותרת אליהן.

(כך על פי פירוש האור החיים הקדוש)